רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קג

וקאמר זה לשונו הייתה חובה עליו ונתכוון להוציא את עצמו מידי חובה ולהוציא את אחרים מברך לעשות וכולי משמע דסבירה ליה לסמ"ג כותיה זה יותר פלא בעיני דהא מילתא מצדה תברה וממקום הספק עצמו משם הראיה הברורה דמברכין לדעתו בעל ושאין דעתו כדעת הרמב"ם באותו חלק כי הוא זכרו לברכה הביא בספרו הכלל ההוא ותולדותיו ומה למעלה ומה למטה מדבר זה ודבר זה השמיט אותו מכל וכל משום דלאו אדעתיה דלדידיה כל מצוה שעושה לאחרים או לו ולאחרים מברך בעל כדברי הרמב"ם אבל לחלק בין חובה לשאינה חובה לא סבירה ליה אלא לא שנא היתה אותה מצוה חובה עליו או לא היתה מברך בעל תדע דהא לעיל נמי גבי ערוב לא כתב אלא וכן ערוב כמו מעקה ומזוזה וכולהו בחדא מחטא מחטינהו ולא כתב אותו החילוק שכתב הרמב"ם שם אם היתה מצוה שאינה חובה וכולי משמע דלא מסתבר ליה לחלק כדאמרן והשתא לא תקשה ליה לא מקרא מגילה ולא זולתה וגדולה מזאת אני אומר דאפילו אי הוא הסמ"ג גופיה בעל זה הכלל כלו כמו שכתבו הרמב"ם לא הוה משנה נוסח הברכה שלו ועושין אותו חולק על מנהג ארצו משום האי כללא דהוה מצינן למימר בכהאי גוונא אין למדין מן הכללות או לתרוצי מלתיה כפי האפשר דאפילו בעל הכלל עצמו הנה הותר מכללו מקרא מגילה ודברים אחרים והבאים אחריו נתחבטו בזה אלו מקשין ואלו מתרצין הילכך נוסח הברכה הוא כמו שכתב בפירוש ודברים נכוחים הם אם יתן כבוד תורתך את רוחו עליהם וכבר דברנו בזה יותר מדאי וידעתי מענותנותיה דמר ומהמפורסמים מיושר מדותיו התמימות כי לא יקשה עליו החקירה בדבריו כדי שיצא הדבר לאמתו וכמה גדול הונה של תורה ומטבותיה דמר יושיט לנו שרביטו ויצוה ליד עטו לכתוב לנו מענה לשון ואם יש מילים השיבני דבר כי חפצת צדקני ואם באולי מן הדרך נטיתי וסיגים מכסף לא הגיתי אתי תלין משוגתי והנה מצרף הכסף נמצא אתך וכור הזהב אשר בו יותך ותשמיענו את הוד קולך ודברות פיך מלהבות אש תורתך וסברתיך ואומר אמרתך תבינני וממעון בינתך תשקיף ותופיע ומהוד תורתך תשפיע והנטבעים בים הסכלות בחכמתך תמשוך ותהי להם למושיע, ובצורות יאורים תבקיע, ואשרת הספקות תגדיע, וסלע המחלוקות בכברת שכלך תניע וצורי האתקפתות בשלח תבונתך תקריע והרי הקושיות תעתיק ותסיע ונפש נענה תשביע, ולכף הזכות תכריע, אשרי המחכה ויגיע, לראות תמונת נוצר תעודה, במראה ולא בחידה, ופה אל פה ידבר ויביע, את מלכים לכסא תתנשא וקמיך תחתיך יכריע, כנפש השוגה באהבתך ועוסק בתורתך בטעם כעיקר משה ן' אלשקר עד כאן דברי הרב כבוד רבי משה אלשקר יצ"ו ואלה דברי תשובת הגאון זלה"ה מא

פאר הזמן צנצנת המן סולם המעלות מובחר המושכלות, ריכא בר ריכא טוביינא דחכימי מרגניתא דלית בה טימי כמוהר"ר משה יתמיד האל תורתו, והודו והדרו, וכסא תורתו יגדל בישראל אמן

ראה ראיתי אגרתיה דמר ובדיחנא ביה טובא על רוב השגחתך ועוצם זריזותך בחקירות התוריות ועל עומק עיונך בהם ועל רוב ענותנותך וחסידותך אשר ראיתי מתוך דבריך האלהיים ועל רוב חבתך עלי להצילני משגיאות תמהתי מאד ונפלאתי הפלא ופלא על חורפיה דמר היאך חייב ממה שכתבתי על הרמב"ם דקאמר מצות עשה לשמוע ולא לתקוע, לאו היינו טעמא משום דבשמיעה תליא מלתא שאני סובר דלאו בשמיעה תליא מילתא עד שכתב וזה פלא גדול בעיני דהא בהדייא כתב הרמב"ם בחבורו הגדול שאין המצוה אלא בשמיעת הקול כאלו אני חולק בזה וסובר דלא בשמיעה תליא מילתא ושאין המצוה בשמיעת הקול, והלא מדברי אלה יחוייב כל ההפך דמדקאמינה לאו היינו טעמא משום דבשמיעה תלייא מילתא משמע דסבירה לי דבשמיעה תלייא מילתא אלא טעמו של הרמב"ם שכתב מצות עשה לשמוע ולא לתקוע לאו משום דבשמיעה תלייא מילתא הוא אלא אחר שכתבתי שם דאי משום טעמא דבשמיעה תלייא מילתא קשייא יובל דתנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות דמשתמע מיניה דביובל נמי בשמיעה תלייא מילתא כמו בראש השנה שביובל נמי אם תקעו לתוך הבור שלא שמעו העומדים בחוץ אלא קול הברה בעלמא לא יצאו התוקעים ידי חובתם בתקיעה זו מכיון דעיקר זאת התקיעה אינה אלא להכרזה שישמעו העם להוציא עבדיהם לחרות וכל עוד שלא שמעו אין שום נפקותא מתקיעתן וכיון דבשמיעה תליא מלתא כמו בראש השנה הוה ליה להרמב"ם לכתוב ביובל נמי מצות עשה לשמוע כמו בראש השנה ועוד לפום סברתיה דמר דסבר שמדברי אלה משמע שאני סובר דלאו בשמיעה תלייא מילתא אדמקשה לי מדברי הרמב"ם בחיבורו הגדול דקאמר שאין המצוה אלא בשמיעה הוי ליה לאקשויי מדידי אדידי דהכא אמינא לפום סברתיה דמר דלא בשמיעה תלייא מילתא ואילו לקמן גבי מילתיה דהראש שאמר בשמיעה תליא מילתא כדמשמע ממתניתין דהתוקע לתוך הבור וממילתיה דרבא וכתבתי שמה שהביא ראיה ממתניתין וממילתיה דרבא הוא מפני שלא יחוייב ממתניתין לחודיה ולא מדברי רבא לחודיה דבשמיעה תלייא מילתא אלא משניהם יחד משמע בהדייא שאני סובר כותיה דבשמיעה תלייא מילתא אבל מהתשובה שהשיב הרמב"ם לאותם ששאלוהו מה הפרש יש בין לשמוע קול שופר ובין על תקיעת שופר והשיב הפרש גדול יש וכולי עד ואין הדבר כן אלא המצוה היא השמיעה ולא התקיעה ולפיכך מברכים לשמוע ולא לתקוע הא ודאי מילתא היא דמהכא משמע דטעמא דמברכין לשמוע ולא לתקוע הוא משום דבשמיעה תלייא מילתא ולא בתקיעה אבל כד יעיין מר טפי לא קשיא ולא מידי על דברי שכתבתי דלאו היינו טעמא משום דבשמיעה תלייא מילתא משום דמילתיה דהרמב"ם שהשיב לשואלים אינו אלא לפי סברתו דסבירה ליה דגזירה שוה אינה כקרא וכיון דאינה כקרא אם כן קרא דוהעברת המורה על התקיעה אינו רק ביובל שכתוב שם ולא בראש השנה דאתיא מגזירה שוה וכיון דליכא קרא בראש השנה דמיירי בתקיעה והדבר מסופק אם פירוש יום תרועה דכתיב בראש השנה הוא יום שמיעת תרועה או יום תקיעת תרועה וחזינן מדברי רבותינו זכרם לברכה דבשמיעה תלייא מילתא