רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קב

סימנים ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה ואילו אית ליה טביעות עינא בגויה כי חזי ליה ידע ליה והא דאהדרינא אבדתא בסימנא ולא מהדרינן אבדתא בטבעא דעינא אלא משום דאיכא חמוד ממונא וחישינן דלמא דמשקר דאמר מר גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן יש לומד הני מילי בישראל דקא מכוין אבל בגוי דלא קא מכוין סימנא עדיפא מטיבעא דעינא משום דטביעות עינא בעיא כונה וליכא וכל זה אין אנו צריכין לו אלא לאותן הגאונים שהיה לבם נוקפם על זה אבל לשאר הגאונים שלא היה לבם נוקפם על זה אפילו בלא שום כונה ועיון יש להתיר את האשה על ידי טבעא דעינא דגוי המסיח לפי תומו שכן כתב האור זרוע בשם רבינו מנחם ורבי אלעזר ורבינו קלונימוס ז"ל שכתבו בתשובה אחת זה לשונם כבר פשטה ההוראה בישראל דאפילו עד מפי עד אפילו עבד ואפילו שפחה הם נאמנים ואם כן בזה הנדון שלפנינו שיש גוים שמסיחים לפי תומם שראוהו צף על פני המים והכירוהו בטביעות עין והכר גמור בהכרת פנים עם החוטם בעת לא צוננת ולא חמה מתוך הלכה פסוקה נראה לנו להתיר את אשתו ואין לפקפק בדבר וכן נראה גם כן מדברי הרמב"ם ומדברי שאר כל הפוסקים דהא לא אשכחן לשון אחד מהם שישים חלוק בין העד הישראלי המעיד על ידי טביעא דעינא ובין הגוי המסיח לפי תומו על ידי טביעות דעינא כמו ששמו חלוק בין זה לזה בין מתכוין לאינו מתכוין דלגבי ישראל אפילו במתכוין עדותו עדות ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות כמו ששנינו במתניתין בפרק ב' דיבמות זהו הנראה לי לעניות דעתי הטרוד והעלוב אליא מזרחי

ומפני שהמאמר הזה בנוי על הד' ספיקות הנזכרות קראתיו קרית ארבע ויען כי בבניינה הותרו כל הספקות וסרה כל הצרה והמבוכה נופלת על זה אמרתי על צד המליצה והשירה ותמת שרה בקרית ארבע אל תקרי שרה אלא צרה שמתה ונתבטלה עם הקריה הזאת הנקראת קרית ארבע מ אלה דברי הה"ר משה אלשקר ששלח למהר"ר אליא מזרחי זלה"ה

נס התעודה ודגלה קרית עוזה ומגדלה קצין הדור וגבירו ומופת הזמן והדרו ושמש השכל ומאורו חכמתו נודעת וישיבתו נקבעת למי הפאר והמגבעת למי האדרת עם לשון זהב השכל והטבעת למי חכמה מאב לנין נוסעת הוא הרב היקר למעלה ולכבוד עטרה כמהר"ר אליא מזרחי יזרח בחשך אורו וירום הדרו כנפשו נפש חכמה ורמה ונפש לשון יקרתו המתעלס באהבתו ושוגה בתורתו המודיע להדרתו כי הובאו בכאן קצת מספרי הדפוס ובכללם ספר נותן אמרי שפר קטון הכמות ורב האיכות תוכו רצוף בהרבה חדושים ודקדוקים על קצת הלכות עצומות וסתומות מספר מצות הגדול לגלות הסתרן ולבאר ונתיבתו להאיר מעשה ידיך להתפאר פתחתי אותו להשתעשע בפניניו וביושר עניניו בעניני דיומא בהלכות ראש השנה ובפתחי עמדתי מרעיד כי ראיתי נפלאות מתורתך מעשה אצבעותיך ואשתומם אל המראה ואין מבין לנפשי עיקרן של אותן דברים שכתב שם כבוד תורתך בתחילת דבריו וראש אמירי אמריו לכן אמרתי אלך לי אל מריה דשמעתא לשאול את פיו מה טיבן של אותן דברים שכתב שם על דברי הרמב"ם דמה שכתב מצות עשה לשמוע קול שופר וכו' לאו היינו טעמא משום דבשמיעה תליא מילתא כדכתב הטור אלא משום אותו הטעם שכתב כבוד תורתך שם וזה פלא גדול בעיני דהא בהדייא כתב הרמב"ם שם גבי שופר הגזול שאין המצוה אלא בשמיעת הקול וכן כתב בבירור שאין אחריו בירור בתשובת שאלה בלשון ערב על ששאלוהו מה הפרש יש בין לשמוע קול שופר ובין על תקיעת שופר והשיב זה לשונו הפרש גדול יש ביניהם וזה שהמצוה שנצטוינו בה אינה התקיעה אבל היא שמיעת התקיעה ונפקא מינה שאם היתה המצוה התקיעה כמו שחייב כל איש לישב בסוכה וליטול לולב יתחיב מזה שהשומע שלא תקע לא יצא והתוקע שלא שמע יצא וכגון מי שסתם אזניו יפה יפה היה יוצא לפי שכבר תקע ואין הדבר כן אלא שהמצוה היא השמיעה לא התקיעה ואמנם אנו תוקעים כדי שנשמע כמו שהמצוה ישיבת הסוכה לא עשיתה ואמנם נעשה כדי שנשב ולפיכך מברכים לישב ואין מברכים לעשות ומברכים לשמוע קול שופר ואין מברכים על תקיעת שופר וכתב משה עכ"ל

ומה שהוקשה לכבוד תורתך מיום הכפורים של יובל שכתב שם מצות עשה לתקוע בשופר וכו' כבר נתעורר הוא ז"ל לדבר זה בספר המצות הקטון שלו וכתב שם גבי יובל במצות מאה ושלשים ושבעה ההפרש שיש בין ראש השנה ליובל וזה לשונו וידוע כי זאת התקיעה אמנם הוא לפרסם החירות והוא מין מההכרזה וכולי וזהו שאמר הכתוב וקראתם דרור בארץ ואין ענינו ענין של ראש השנה לפי שזאת זכרון לפני השם וזאת להוציא העבדים כמו שנתבאר עד כאן לשונו הילכך גבי יובל שהדבר תלוי בתקיעה כדי להכריז על הדבר ולפרסמו והיא עיקר המצוה כתב מצות עשה לתקוע ראש השנה דאין המצוה אלא בשמיעה כתב לשמוע

עוד ראיתי שכתב כבוד תורתך לקמן בענין נוסח הברכה שכתב הסמ"ג דמברכים על תקיעת שופר וכולי שאין כן נוסח הברכה ומאי דקאמר על תקיעת שופר לאו למימרא דצריך לברך כך אלא לומר שמברך על התקיעה ולא על השמיעה ולאפוקי מדברי הרמב"ם ז"ל וכולי ומה מאד נפלאתי מדברים אלו איני יודע מה דחיקא ליה למר דקא משנה מטבע הברכה שלו ומוציא את דבריו מפשטן וממשמעותן דאי הכי הוה ליה למימר דמברך על התקיעה אי נמי לימא לתקוע בשופר דהוי קושטא דמילתא ולשון יותר קצר וקא משתמע הא והא ועוד איני יודע מה שייכות איכא הכא להר"ם במז"ל דאצטריך לאפוקי ממילתיה הנה בתחלת דבריו שכתב מצות עשה לתקוע וכולי הוציא מדברי הרמב"ם ומדברי זולתו הסוברים כמותו דאחד הסיבה ימשך המסובב והמשך דבריו כאן אינן אלא להודיע מטבע הברכה ושהחיינו וכל שכן דגם רבינו תם כתב בפירוש דמברך על תקיעת שופר וכן כתב הרא"ש והמפרשים בשמו. עוד כתבו מן המפרשים זכרם לברכה שכך היו נוהגים בארצם לברך על תקיעת שופר וכן דעת הסמ"ג כדעת רבותינו וכמנהג ארצות. ומאי דקשיא ליה למר מההיא כללא דכלל הרמב"ם