רבי אליהו מזרחי(רא"ם) קא

יומין היכי אנסבא רבא אפומא והא התם בטבעא דעינא קא מיירי אלא על כרחך לומר כאן כשראה אותו בעת שטבע כאן בשלא ראה אותו בעת שטבע דגבי אותן נשים שהתיר ר' את נשותיהן על פיהם מפני שראו אותם התלמידי חכמים בעת שטבעו לא סגי בטביעא דעינא לחודה עד דאיכא סימנין (לחודיה) [והכא] מיירי כשלא ראה אותו בעת שטבע וכן כתב רבינו ישעיה הרב הראשון והטור ז"ל בהדיא ואם עד א' מעיד ראיתיו מיד אחר שהועלה והכרתיו על ידי סימנים שהיו לו בגופו נאמן אבל אם אינו אומר שהכירו על ידי סימנים אלא על ידי טביעות עין לחודיה אינו נאמן במה דברים אמורים כשראהו העד בעת שטבע דכיון שראהו שטבע אומר בדדמי שהוא הוא אפילו אינו ברור לו לפיכך אינו נאמן אלא א"כ אומר שראהו מיד אחר שהועלה ומכירו על ידי סימנים אבל אחר שלא ראהו בעת שטבע נאמן אפילו לא ראהו מיד אחר שהועלה ואפילו בטביעות עין לחודיה בלא סימנים והוא שיראנו שלם בכל גופו וא"כ בנדון דידן שהגוי לא ראהו בעת שטבע סמכינן עליה אפילו בטבעא דעינא לחודיה וליכא למיחש ביה דילמא בדדמי קאמר וכל זה אין אנו צריכים לו אלא לפירוש רש"י ז"ל שפירש ההיא דפרק האשה שלום דקאמר דאסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים דמיירי בטבעא דעינא יחד עם הסמנים אבל לפירוש רבינו יצחק ורבינו מנחם ור' אלעזר ור' קלונימוס ז"ל שכתב האור זרוע בשמם שהם מפרשים צורת ההלכה הזאת באופן אחר ואומרים דהא דקאמר בגמרא כגון דקאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים או או קאמר דומיא דמתניתין דפרק כל הגט דתנן מצאו בחפיסא או בדלוסקמא ומכירו כשר ופירש רש"י דאו או קתני והכי קאמר כגון דקאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר או דקאמרי סימנים דמשמע מינה דאפילו בטבעא דעינא לחודיה סגי כמו בסימנים לחודייהו וסברי דליכא למיחש בה בדדמי כמו שאין לחוש בסימנים ואדרבא טבעא דעינא עדיפא מסמנים כדאיתא בפרק גיד הנשה ומשכחת לה בסימנים בלא טבעא דעינא כגון שנשתנה מראיתם ולא ראו בהם אלא סמנים דהשתא לאו עלייהו סמכינן אלא על הסמנים תו לא צריכינן לחלק בין ראהו העד בעת שטבע ללא ראהו אלא אחר שהועלה בלבד דבכל סמכינן אטבעא דעינא לחודיה ומעידין עליו ומשיאין

ועל הספק הרביעי נראה לי לע"ד שבנדון דידן כולי עלמא מודו דמהימן אע"ג דלא הכירו אלא בטבעא דעינא לחודיה ומה שכתב האור זרוע בשם ר' נתן ורבינו שמחה ז"ל אך לבנו נוקפנו מאד על זה אם גוי מסיח לפי תומו אמר מצאתי פלוני הרוג עם סימנים אם האמינוהו במסיח לומר פלוני נהרג או מת משום דלא צריך טביעות עינא איך נאמינהו לומר מצאתי פלוני הרוג היכא דאיכא למיחש דילמא אחר הוא וצריך טבעא דעינא וכל טביעות עין צריך עיון וטביעות עין דמסיח לפי תומו שאין דעתו להעיד אלא שראה אותו ממילא היכי סמכינן עליה ורמז לדבר עדות החדש שראינו מאלינו ושוב לא ראינוהו דאמרינן כשראוהו מאליהם בלא כוונת עדות דילמא כוביתא דעיבא הוא דחזו שפירושו לפי דעתי הוא אם האמינו הגוי המסיח שאומר מצאתי פלוני הרוג עם סימנים דין הוא מפני שאין הסמנים צריכים כוונה ועיון מפני שהם דברים הנראים לעין אבל בטבעא דעינא לחודה בלתי שום סימן היאך נסמוך על עדותו והלא כל טביעות עין בעיא כוונה והמסיח לפי תומו אין לו כונה מכיון שאינו מכוין להעיד והוי דומיא דעדים שראו את החדש מאליהן בלא שום כוונה ועיון וכשחזרו לראותו לא ראו עוד שאינם נאמנים שאנו אומרים דילמא כוביתא דעיבא הוא דחזו וכן מה שכתב בעל ההלכות המימונית אך בזה נסתפקו וגמגמו היאך שהגוי מסיח לפי תומו שראהו צף על גבי המים היאך נתן טביעות עין במים דבשלמא ישראל שמתכוין להעיד איכא למימר נתן בו טביעות עין במתכוין כדי להעיד אלא בגוי שאינו מתכוין לשום עדות שאם היה מתכוין להעיד אין עדותו עדות מאי איכא למימר לא מיירי אלא בגוי המסיח לפי תומו שאומר שראה יהודי אחד מת מוטל בארץ או צף במים והכיר אותו בטבעא דעינא שהוא פלוני בן פלוני והניחו והלך לו שאין שם כונה כלל אבל בנדון דידן שהיה לו כונה כדי לדעת בו אם הוא אותו פלוני אהובו כדי להתעסק עליו לקוברו ואם לאו שלא יטרח בו לקברו אע"פ שאין זאת הכונה כדי להעיד עליו ומטעם זה אין לפסול את עדותו ממתניתין דתנן ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות מ"מ כונה הוא לענין הטורח והעמל שהוא רוצה לקבל ממנו בקבורתו ואלמלא שכיון בו ועיין בו יפה יפה לא היה מקבל כל אותו הטורח שקבל ממנו בקבורתו ומכיון שכן הוא א"כ בנדון דידן שהגוי הזה היה מסיח לפי תומו ואומר שבעברי בברקי אני עם חברי ראינו איש אחד מוטל על שפת הים ואמרתי לחברי אינו זה דוד בנו של פותו אהובינו שמכר לי הפרושופשי עתה במודניא ואמר כן הוא וחמלנו עליו וקברנוהו שבלי ספק היה להם כונה עליו על טבעא דעינא שלהם שהכירו שהוא פלוני דאם לא כן לא היו מקבלים עליהם טורח הקבורה בחנם פשיטא ופשיטא שאין כאן חששא כלל דאין לך כונה גדולה מזו וגם אין לבטל עדותו מפני זאת הכונה משום דהך כונה אינה נוגעת בגוף העדות כלל אלא בגוף הטורח והעמל שהיה רוצה לקבל עליו מקבורתו שבזה אפילו הגאונים ההם בעצמם שהיה לבם נוקפם על טבעא דעינא מודו ביה מכיון דאית ביה כונה ועוד שאפילו היכא דליכא כונה כלל משום צד בעולם נהי שהיה לבם נוקפם עליו מ"מ אין לפסול העדות הזאת שהרי הם עצמם לא אמרו אלא שהיה לבם נוקפם לא שלא לקבל העדות הזאת ואדרבא מהאי לישנא דהיה לבם נוקפם משמע שהיו מקבלים דבריו של גוי המסיח לפי תומו על ידי טביעא דעינא אלא שהיה לבם נוקפם על זה ואם תאמר למה היה לבם נוקפם על טבעא דעינא ולא על הסימנים והלא טבעא דעינא עדיפא מסימנא כדאמרינן בפ' גיד הנשה תדע דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ליה ואילו אמרי אית לן טבעא דעינא בגויה קטלינן ליה ואמר רב אשי תדע דהא דאילו אמר אניש לשלוחיה קריה לפלניה דהאי סימניה והאי