רא”ה כתובות פז

תרתי עדיפ' לן והיינו דלא אדכרוה בגמרא כלל לחזקה דכאן נמצאו וכאן היו. משום דכיון דאמרינן דאיתה לחזקה דהעמד הגוף על חזקתו לא סגיא דלא סתרי' לחזקה דכאן נמצא וכאן היו. ולא נקט אלא חזקה דאכתי מיקיימא והיינו חזקה דאין אדם מפייס במומין ואמרי' דלא חיישינן לה משום דהויא לה חדא במקום תרתי. אי נמי איכא למימר דהיינו דעדיפי לן הני תרתי משום דאידך הויאן להו כל חדא מינייהו חדא במקום תרתי דאלו אמרי' חזקה דכאן נמצאו וכאן היו קשיאן עלה חזקה דהעמד הגוף על חזקתו ואין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו. וה"ה נמי לאידך דאלו אמרינן לראיה דידי' אין אדם ניפייס במומין כלומר ומעיקרא נמי הוו בה ולא חזנהו דאלו חזינהו אין אדם מיפייס במומין דאי לא לא הויא ראי' לדידי' ואלו הוה אמרינן הכי כדקאמרינן לראיה לדידיה קשיאין עלה נמי הני. אבל בהני דאמרינן לא הויא אלא חדא לגבי חדא דאלו אמרי' חזקה העמד הגוף על חזקתו. לא קשיא עלה אלא חזקה דכאן נמצאו וכאן היו. אבל אין אדם ניפייס במומין לא קשיא לי' ואי אמרי' נמי חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בדקו. לא קשיא עלה נמי אלא חזקה דאין אדם ניפייס במומין. אבל חזקה דכאן נמצאו וכאן היו לא קשיא עלה דאיכא למימר אין מעיקרא הוו בה יראה וניפייס

(ד' ע"ו) רב אשי אמ' ריש' מנה לאבא בידך כלומ' וטענ' דידה לא מהניא לי' אלא אי קא טען איהו גופיה וסיפא מנה לי בידך פי' רב אשי אתי השתא לתירוצא תיובתא דאביי דקא מותיב ממתני' למה לי' לבעל לאיתויי ראי' דעד שלא תתארס היו בה תיסגי לי' דליתי ראי' משנתארסה דכיון דידעי' דמשנתארסה היו בה נימא כאן נמצאו וכאן היו ואתי רב אשי לפרוקי. דבסיפא ליכא למימר כאן נמצאו וכאן היו משום דהויא לה איהי ברי וכל היכא דאיכא טענת ברי לא אזלינן בתר חזקה דכאן נמצא וכאן היו אלא חזקה דגופא ואמרי' העמד הגוף על חזקתו. וכיון דלית לי' ראי' אלא אחר שנתארסה אמרינן השתא הוא דנולדו בה לפיכך צריך להביא ראי' שעד שלא תתארס היו בה. אבל ברישא דליכא טענת ברי בהא וודאי איכ' למימר דאזלינן בתר חזקה דכאן נמצאו וכאן היו דכל היכא דהוי ספק איכא למיזל בתר האי חזקה וטעמ' משום דאית' להאי חזקה והא עדיפא לן כיון דלא טוענת ברי הא לאו הכי דליתא להאי חזקה אפי' בלאו טוענת ברי אזלי' בתר חזקה דגופ' כל היכא דליכא למיחש לריעותא כי לא טענה כגון הא דמנה לאבא בידך וכי הא דאמרי' לעיל בחרשת לר"ג דאנן טענינן לה ולא בעי ר"ג טוענת בעלמא אלא משום דריעא כי לא טענה. והא דאמרי' בתינוקת לר"ג דבעי' בטוענת חד רובי ובשאינה טוענת תרי רובי. התם לענין יוחסין אבל בממונא בתר חזקה דגופ' אזיל. כללא דמלתא לרבן גמליאל כל היכא דהוי ספק אזלינן בתר חזקה דכאן נמצאו וכאן היו. וכל היכא דאיכא טענת ברי אזלינן בתר חזקה דגופ' והיינו דלעיל דפירקין קמ' דבעינן לר"ג טענת ברי ובהכי אזלינן בתר חזקה דגופה ומיהו האי טעמא אתי לרבן גמליאל אבל לר' יהושע טעמאא דסיפא דלא סגי לי' משנתארסה אלא עד שלא תתארס ליכא למימר משום הכי דלדידי' לא שני לי' בין ברי לשמא אלא כתירוצא קמא: איתיבי' רב אחא בר יעקב. ה"ג והכי איתה בתוספת' מודים חכמים לר"מ במומין הראויין לבא עמה כו'. פי' אע"ג דרבנן מרעי זכותי' דבעל דאמרי דאינו יכול לטעון אלא במומין שבסתר ובשאין שם מרחץ. וכל דכן דאית להו ולר"מ משנכנס לרשותו עליו להביא ראי'. אפי' הכי מודים שאלו היה מומין הראויין לבא עמה מבית אבי' על האב להביא ראי'. ואמאי מנה לי בידך הוא דהא איכא טענת ברי. ואיכא למימר העמד הגוף על חזקתו. ומוקמינן לה ביתרת דבהא ליכא למימר חזקה דגופה דלא סגיא דלא הוה בה מעיקרא ומאי ראי' דמייתי דרא' וניפייס הוא

(שם) אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת חמורו על בעל החמור להביא ראי' שהיתה חמורו קיימת בשעת משיכת פרה. פי' כיון שנולד ספק בעיקר קניית החמור הולכין אחר בעליו שהיה ממונו בוודאי ועליו להביא ראי' שכל שנולד ספק בעיקר הקני' הולכין אחר מי שהיה ממונו בוודאי

(שם) ותנא תונא כלה הי כלה אינימ' כלה בבית אבי' כלו' דאמרי' דעל האב להביא ראי' לפי שנולד הספק בעיקר קניית הבעל והיא ממונו של אב בוודאי. מי דמי התם מייתי אב ראי' ומפיק כתוב' מבעל. וכיון דכן דינא הוא דליתי ראי' כדקיימא לן בעלמא המע"ה. אבל הכא בעל החמור מוקים שכבר הפרה ברשותו. אמר ר' אבא כלה בבית חמיה פי' דמייתי בעל ראי' ואע"ג דמוקים לה כתובה ברשותי'. הכא נמי בעל החמור מייתי ראי' ואע"ג דמוקים. ואכתי לא דמי הכא בעל מייתי ראי' ומרע לי' לחזקת האב דמסיע' לי' כדאמרינן לעיל. הכא בעל החמור מייתי ראי' ומוקים ואע"ג דמסייע' לי' חזקה דהעמד הגוף על חזקתו ועכשו מת לאחר משיכת הפרה והוא הדין דמצי למימר לי' כלה בבית חמי' היינו טעמא משום דהוה לי' ברי ושמא ובכי האי גוונא אזלינן בתר חזקה וכדרב אשי ואפשר דהכי נמי קאמר ומרע לי' לחזקת אב ואיכא נמי ברי ולא חייש לפרושי'. ואיברא דאכתי איכא טעמא אחריתי דלא דמי דאלו לפום האי טעמא דפרישנא לרב יהודה כלה בבית חמיה על האב היה ראוי להביא ראי' שהרי נולד הספק בעקר הקני' והיה ממונו של אב בוודאי: אלא דאקשי ליה כטעמא דאידך קושי' ולא אתי השתא למימר אלא דאשכחן דמייתי ראי' ואע"ג דמוקים

(ע"ב) ומשני רב נחמן בר יצחק בכלה בבי' אביה ולקידושין פי' שנולד הספק בעיקר הקני' והיה ממונו של אב בוודאי ומייתי ראי' ואע"ג דקא מוקים. וכי תימא ומנא לי' דכי מייתי אב ראיה משום קידושין הוא דלמא משום כתובה יש לומר מכל מקום בהכי סגי לן מדקתני על האב להביא ראי' בין לכתובה בין לקידושין ואם לא הביא ראי' כתובה לית לה וקידושין הדרי ולקידושין אמאי צרי' לאיתוי ראי' והא קא מוקים אלא כדאמרן לפי שנולד הספק בעיקר הקני' והוא ממונו וודאי. ומכאן אתה דן לבעל החמור שעליו להביא ראי'. ומותבינן עלי' מחט מדקתני המוצי' מחברו עליו הראי' ואי דיהיב טבח דמי בעי לאתויי ראי' ומפיק ואמאי בעל בהמה ניתי ראי' ונוקים שהרי הוא כבעל החמור שהרי אף כאן נולד הספק בעקר הקני' והוא ממונו של בעל בהמה וודאי. ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דלאו הכי כללא דמלתא. אלא כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראי'. כלומר כל שנולד ספק בביתו עליו להביא ראי' וזהו בעל החמור שנולד הספק בביתו שהרי נמצא החמור מת בביתו. ובעקר האי דינא וודאי לא פליג דהא קא מודה נמי דעל בעל החמור להביא ראי' אלא בטעמא דמלתא ונפקא לן מינה להא דהכא דאלו להאי כללא דרמי על הטבח להביא ראי' לפי שנולד הספק בביתו. א"כ להיכא דמת החמור בביתו של בעל הפרה דעליו להביא ראי': ותנא תונא כלה בבית אביה ולקידושין כדמעיקרא דאע"ג דמוקים עליו להביא ראיה לפי שנולד הספק בביתו. אבל כלה בבית חמיה אע"פ שנולד הספק בבית הבעל לאו מהאי טעמא הוא דהא איכא טעמא אחרינ' משום דאיכא טענת ברי וחזקה דגופה וכדרב אשי. והיינו דאפי' לכללא קמא דרב יהודה כלה בבית חמי' ניחא לי' דכלה בבית חמיה לעולם דינא הוא דעל הבעל להביא ראיה. וקיימא לן כשמואל אליבא דרמי. ומיהו דווקא בששניהם באין בטענת ספק. אבל אלו היה בא בעל החמור בטענת ברי על בעל הפרה להביא ראיה. משום דהוה לי' בעל החמור ברי וחזקה דגופ' דאיכא לאוקומי' אחזקי' ונימא דהשתא הוא דמאית. והוא הדין נמי טבח היכא דהוי ברי דעל בעל בהמה להביא ראיה. דכיון דהוי ברי וממונא ברשותי' הדרינן לכללא דקיימא לן המוציא מחברו עליו הראיה. וזהו הפירוש הנכון. וכן פירש' הרב אדוני זק' ר' זרחיה הלוי בעל המאור ז"ל: