רא”ה כתובות פח

(ד' ע"ז) מתני' האיש שנולדו בו מומין כו' והלכת' כרבנן כדפסיק רבא משמיה דרב נחמן

(שם) אמר רב יהודה אמר רב אסי אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול גרוש' וחלוצה לכהן הדיוט כו' עד דיירנא בהדי' בסהדי לא שבקינן לי'. איכא דקשיא לי' והא איכא שניות. ובירושלמי אשכחן לה להא קושיא. ומפרקינן כגון אמר שמואל. כלומר הא דאמרינן אלמנה לכהן גדול לאו דווקא. אלא כגון אלמנה שביאתה באיסור. והוא הדין לשניות שאף הן ביאתן באיסור. ואפי' להא דאמרי' בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאורייתא לא קתני. ואלו שניות לא קתני אע"ג דרבנן נינהו. יש לומר דלא קרינן השתא דרבנן אלא הנהו דכפינן להו משום תקנתא דרבנן וליכא איסור בביאתן מה שאין כן בשניות. ומיהו קשיא לן ההוא דאמרי' ביבמות הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ. ואיכא למימר דלא איירי ביבם

ובירושלמי מקשינן אהא דשמואל והא תנינן המדיר כלומר דכופין ואע"ג דלאו פסולות. ומהדרינן שמענו שמוצי' שמענו שכופין כלומר כל היכא דלא תני כופין ממש אלא יוציא ויתן כתובה כי ההיא דהמדיר לאו למימרא דכפינן לי' בגופי' אלא שמוציאין ממנו כתובה ונותנין לה ומבקשין ממנו ליתן גט וקשיא לן מאי שנא מההיא דהנודרת הנאה מיבמה דכפינן לי'. ויש לומר שאני התם שכיון שנדרה הנאה בחיי בעלה ממנו ולא נתכונ' לכך רואין כאלו אין כאן מתחל' אלא מצות חליצה ואי איפשר לעגנה לעולם לפיכך כופין. אי נמי בחליצה הקלו. ולפום האי סברא הא דאמר רב יוציא ויתן כתובה לאו כפי' דגט קאמר אלא ליתן כתובה ואח"כ מבקשי' ליתן גט

אבל בירושלמי בגיטין פרק שני אמרו ר' ירמי' בעא מר' אבהו האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא. אמר ליה עדיין את לזו מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן אלמא דכפי' ממש קא אמרי'. ואיכא למימר דוודאי כל היכא דאמרינן כופין כפיה ממש קאמר. אבל היכא דאמרינן יוציא איכא למשמע כפיה ממש ליתן גט. ואיכא למשמע דלאו כפיה על הגט אלא ליתן כתובה ומבקשין ליתן גט. והכי פשט' דמילתא דרב מדמהדר לי' שמואל עד שכופין אותו להוציא יכפהו לזון. אע"ג דלאו היכריחא הוא דאפשר דהכי קאמר עד שכופין אותו בענין זה להוציא יכפוהו לזון. ומיהו הכי קים לן פירושא כירושלמי ורב קים לי' בדשמואל מאי קאמר והיינו דמהדר לי' הכי. וראי' להאי סברא מהא דאמר' ביבמות שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה לו אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה. ואם איתה דכל יוציא כופין משמע תיקשי לי' לרב יהודה משמי' דשמואל דקאמר בהא אין כופין אותו. וכי תימא ולרב תחליפא נמי דאית לי' כופין אמאי לא תני כופין. הא ליתא כדאמרן דהיכ' דאמרי' יוציא איכ' למימר כופין ליתן גט ואיכ' למימר דלאו כופין אלא על הכתובה ומבקשין על הגט. והיינו דניחא לתרווייהו דרב תחליפא מפרש לה בכפי' ממש על הגט ורב יהודה ליתן כתובה וכתובה דאית לה משום דאיהו הוא דלא זכה ליבנות הימנה. ומיהו מסתמא כל היכא דלא קאמר אלא יוציא אית לן למימר דלא כפינן אגיטא אלא ליתן כתובה. ולרב דאמר לעיל האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה האי דלא תני לי' במתני'. משום דהא תנא לי' המדיר ואמר לך רב דכל דכן הא דאפשר בפרנס. אי נמי כדאיתה בירושלמי דכל דכן הוא דמפני ריח הפה כופין כל שכן מפני חיי נפש. וקיימא לן כשמואל, ר' יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק בתורה אמר אילת אהבים ויעלת חן אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגניא כו': סליק פירקא בס"ד פרק האשה

שנפלו

(ד' ע"ח) מתני' האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס מודים בית שמאי ובית הילל שהיא מוכרת ונותנת וקיים כו' עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר מוכרת ונותנ' וקיים כו' עד ושאין ידועין לבעל לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים הכי עיקר נוסחא והכי איתה בירושלמי: גמ' איבעיא להו ר' יהודה לכתחלה או דיעבד. פי' הא דאמ' ר' יהודה דאמרו לו רבנן לרבן גמליאל הואיל וזכה באשה לא זכה בנכסים ארישא קיימי והיינו נפלו לה נכסים עד שלא תתארס דאמרי' דכולי עלמא שהיא מוכרת ונותנת וקיים. ואהא מתמהי רבנן לכתחלה אמאי. או אסיפא דנפלו לה משנתארסה דקא מודו כולהו דלכתחלה לא תמכור ואם מכרה ומתנה קיים. ואהא מתמהי אמאי אין מכרה בטל. ואתינן למפשט' מהא דתניא אמר ר' יהוד' אמרו לפני רבן גמליאל הואיל וזו אשתו וכו' מה זו מכר' בטל אף זו מכרה בטל אמר להם על החדשים אנו בושי' אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים. ש"מ דיעבד קאמר דהא קתני בהדיא דקשיא להו אמאי אין מכרה בטל ש"מ: אמ' רב זביד תני מוכרת ונותנת וקיים. כלו' תני במתנית' מוכרת ונותנת וקיים והכי וודאי ניחא דמחקינן מתניתא מקמי מתני'

(שם ע"ב) ר' שמעון חולק בין נכסים לנכסים. פי' אסיפא קאי דאמרי עד שלא נשאת ונשאת אבל בשנפלו לה משנשאת בהא דכולי עלמא מודו שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולא שני לן בהו כלל אלו הן ידועין ואלו הן שאינן ידועים אמר ר' יוסי ב"ר חנינא ידועין מקרקעי שאינן ידועין מטלטלי פי' ידועין מקרקעי ואפי' אינן ידועין לבעל שאינן ידועין מטלטלי ואפי' הן ידועין לבעל. ור' יוחנן אמר אלו ואלו ידועין הן בשידע בהן הבעל אלא אלו הן שאינן ידועין כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסי' במדינת הים. ולאו דווקא במדינת הים אלא כל שלא ידע בהן הבעל נמי ולר' יוסי לא שני לי' כלל בין מקרקעי למטלטלי. אלא נכסים הידועין זהו ידועין לבעל ושאינן ידועין שאין ידועי' לבעל ואם לא היו ידועין בשעה שנשאת וידע בהן אחר כך הרי אלו ידועין כל שידע בהן הבעל קודם שמכרה אותן: ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לנכסיה כו'

(ד' ע"ט) שטר מברחת קא אמרת הכי אמ' רב נהילאי בר אידי אמר שמואל אני מורה הוראה אני ואם יבא שטר מברחת לידי אקרענו, פי' רש"י ז"ל שטר מברחת שאמרה בשעת מתנה שאינה נותנת נכסים הללו אלא לפי שהיא רוצה להינשא ואלו תבא לידי גירושין או לידי אלמנו' לא תהא מתנתה מתנה. וליתי' דאם כן לא הוה פליג עלה רב ענן דהא אמרי' בבבא בתרא אפי' למ"ד מברח' קנה הני מילי היכי דלא גלי דעתי' אבל היכא דגלי אדעתי' לא קנה ואיכא מאן דמפרש דגלי דעתי' היינו דקאמר לי' הכי בהדיא ולא גלי דעתי' היינו דקאמרה לי' דאדעת' לאינסובי הוא ותו לא. וליתה להא נמי דקא אמרינן התם באמי' דרב ביבי דאמרה דקא בעינא לי' לאינסובי לרב זביד ומשמע דתו לא אמר' וקרינן לה התם דגליא אדעתא

והנכון כמו שפי' ר' יוסף הלוי אבן מגאש ז"ל דגליא דעת' היינו דאמר' דאדעת' לאינסובי הוא דקא יהבה להו. ולא גליא דעת' היינו דקא יהבה להו מסתמא ובתר הכי אינסיבא לה. ואיכא דקשיא לי' ואמאי הדרה מתנת' והא דברים שבלב הן. כדאמרי' התם בקידושין בההו' דזבין לניכסי' אדעת' למיסק לארץ ישראל לסוף לא סליק. אתא לקמי' דרבא אמר להו דברים שבלב הן ודברים שבלב אינן דברים. וי"ל אומדנא דמוכח שאני דהכא דברים שבלבו ובלב כל העולם הן וכההיא דאמרי' התם בבבא בתרא מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו אין מתנתו קיימת. ואידך דאמרי' התם בקידושין בההוא גברא דזבנינהו לניכסי' אדעתא למיסק לארץ ישראל לסוף סליק להת' ולא אתדר לי' ואמרי' כל דסליק אדעתא למותדר לי' הוא והא לא אתדר לי'. מפרשינן לה דגלי דעתי' בשעת מעש' אדעת' דהכי מזבין אע"ג דלא אתני. וכיון דכן אע"ג דהיכ' דלא גלי אדעתי חשבינן להו דברים שבלב. מ"מ כי קא מגלי דעתי' אע"ג דלא אתני חשבינן לי' אומדנא דמוכח. והוא הדין נמי למברחת במקצת