רא”ה כתובות עח

קרובה לאיסור רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה. ואיכא למימר נמי כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי ומוקמינן לברייתא ושמואל תרווייהו בתבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם ומתניתא כמשנה ראשונה ודשמואל כמשנה אחרונה. ואם תאמר אם איתה כדקאמר רבינו ז"ל לוקמינהו לתרווייהו אליבא דמשנה ראשונה דהוא אליבא דהלכתא. ומתנית' בתבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם לפיכך נזקקין לו. ודשמואל בתבע ליבם והיא רוצה לתלו' לפיכך אין כותבין אגרת מרד עליה דליכא למימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי דהא לא אגידה ביה שהרי רוצה לחלוץ. איכא למימר דאי משום הא לא איריא דלפום האי שיטתא לא סגיא בדלא אתיא דשמואל כמשנה אחרונה ודלא כהלכתא ממאי מאידך דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו כו'. ולפום האי שיטתא תבע הוא מאי ניהו בשאינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם בין שהוא תובע לחלוץ או ליבם הרי היא אינה רוצה לא בזו ולא בזו. ודכוות' נמי תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם ובהא אמאי אין נזקקין לה הא וודאי יכולה למימר בעינא חוטרא לידא ומר' לקבורה. דאע"ג דמעיקרא היה משמע לן הכי תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם הא פרישנא דאמסקנא כיון דמשמע לן טעמא דבאה מחמת טענה וודאי לא קיימא. אלא וודאי דשמואל כמשנה אחרונה וה"ק תבע הוא לחלוץ אע"פ שהיא רוצה ליבם נזקקין לו כדאמרן דלמשנה אחרונה כיון דמצות יבום קרובה לאיסור רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה וכפינן לה דלא תהוי אגידה ביה. ודכוות' תבעה היא לחלוץ והוא רוצה ליבם אין נזקקין לה דבדידי' תלא רחמנ'. ומחוורתא כלישנא קמא דלא שני לן כלל בין שומרת יבם לארוסה והכי צורת' דשמעת' אלא וודאי כי היכי דארוס' חשבינן לי' מורד' כשתבע לכנוס והיא אינה רוצה ה"ה לשומרת יבם כדכתיבנא הילכך כללא דמילתא אליבא דהילכתא דתבע ליבם אע"פ שהיא רוצה לחלוץ נזקקין לו (נ"א אפי' לחלוץ אינה רוצה נזקקין לו) ואפש' דה"ה לחלוץ אבל תבעה היא לעולם אין נזקקין לה אלא אם כן הוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם. והא דכולי עלמא היא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה דבדידי' תליא מילתא אי בעי חליץ אי בעי ליבם, למשנה אחרונה בהדיא איתא הכ' דאמר שמואל תבעה היא אין נזקקין לה ואי בשאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם ליתה דהא מציא אתיא מחמת טענה אלא וודאי בשרוצה באחת מהן וכדאמרי' דברשותיה תליא מילתא. ואליבא דמשנה ראשונה נמי דהיא אליבא דהילכתא אמרי' לה ביבמות משמיה דרב דאין כופין אותו אלא דהיא קודמת למצו'. וכי אתו לקמיה דרב אמר לי' אי ניחא לך יבם דבדידך תלא רחמנא אם לא יחפוץ האיש הא חפץ מיבם ואי לא ניחא לך חלוץ ורב יהודה נמי אמר אין כופין. וההוא עובדא דאמרינן לקמן בההוא גברא דנפלה לי' יבמה ביה חזאי ואתא לקמיה דר' חנינא ואמר ליה מהו למיחת ליבומ'. אמר ליה אחיו נשא א"י אמר לה ברוך המקום שהרגו ירד אחריו. לאו משום משנה אחרונה אלא שהיו חוששין שמא לא תעלה עמו וירד להשתקע עמה. אבל ההיא דתני התם בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים. הא וודאי אתיא כמשנה אחרונה והכא אית' התם בדוכתא בפר' ב"ש דבר קפרא אתי' כאבא שאול דתניא אבא שאול אומר הכונס את אשתו לשם נוי לשם דבר אחר כאלו פוגע בערוה. אבל לרבנן לעולם ידבק ביבום והיא מצוה מן המובחר. ומיהו אע"ג דאמרינן תבע ליבם נזקקין לו אבל היה יבם שאינו הגון אין נזקקין לו והכי אמרינן התם ביבמות מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר כי ישבו אחים יחדיו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו. ומהכא איכא למשמע להו תרווייהו דכי הוה הגון חוסמין לה וכופין אותה ליבם. וכי לא הוי הגון אין כופין אותה כדאמרי' התם ודברו אליו שמשיאין אתו עצה ההוגנת לו. ובפ' מצות חליצה אמרי' ההיא אתתא דאתאי לקמיה דר' חייא בר אבא אמר לה בתי עמדי ליה אמרה לי' אימ' ישיבתה זו היא עמידתה ממונא הוא דחזא לי' ובעא למכלייה מינה אמ' לה בתי לא ניחא לך אמר לי' לא א"ל חלוץ לה ובכך אתה כונס' וכן בת חמו' דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה ועבדו לי' הכי אלמא במקום יבם שאינו הגון לה אין כופין אותה וכן הלכה

(ע"ב) מתני' המשרה את אשתו על ידי שליש כו' הכא נמי צא מהם מחצה לחנוני והשתא הוה לי' דרבי יוחנן בן ברוקא דאמר ככר בפונדיון לוג והיינו ששה בצים וחצי' דהיינו שלש בצים לבית המנוגע וחני חצי' דהיינו ביצה ומחנה לפסול בה את הגוי'. אבל לר' שמעון הככר שלישית הקב שהוא ח' בצי' חצי' ד' בצים לבית המנוגע וחצי חצי' דהיינו ב' ביצים לפסול כו' אשתכח דשיעורא דר' שמעון נפיש שהרי ככר שלו גדול משל ר' יוחנן בן ברוקא אבל לענין עירוב אכתי דר"י בן ברוקא נפיש דהא דר' יוחנן בן ברוקא הוי לוג דהוא ששה בצים ודר' שמעון שתי ידות של ככר של שמנה בנים והיינו חמשה בצים ושליש. וקיימא לן כר' יוחנן בן ברוקא כדאמרי' התם אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאים בסלע מזונו ליום ולילה. והא כתיבנא לה במסכת עירובין בס"ד. אי הכי שיתסרי הויאן וכמאן דאמר אכיל' ממש שבסרי הויאן אמרה לי' לך לחבוריך ולחברוריך פירש"י ז"ל שלא אתבזה על הבריות וכן עיקר שאין לפרש להנשא דהא רב יוסף הוא דאמר לעיל בפרק נערה שנתפתתה כיחלה ופירכס' אין לה מזונות. וכל שכן ניפייסה להינש'. ומיהו הא אמרינן לעיל דלית הלכתא הכי ולא הפסידה מזונות אלא התובעת כתובתה הא דאמרינן כגון דאורחי' דידי' ולאו אורחא דידה כלומר שאין דרך בנות משפחתה לישן בכר וכסת ולא בנות משפחתו דאלו הוה אורח' דידי' הא קיימא לן עולה עמו ולא יורדת עמו. ונותן לה מעה כסף לצרכ'. ואם אינו ניתן לה מעה כסף מעשה ידי' שלה. לאו למימרא דכל כמיני' דלא יהיב לה מעה כסף דאם כן מאי אהנו רבנן בתקנתייהו דהא קיימ' לן כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. ואם כן דברשותי' נמי תליא מילתא דכל חד וחד מצי מעכב הא תו מאי תקנתא היא אלא אפשר דלא קאמר אלא דאלו שתקי מסתמא כל אחד ויתר לחבירו ולא יכלי בתר הכי חד מינייהו למתבע חברי' ולא נהיר. ואפשר דקמ"ל דאע"ג דקאמר לעיל דהיכא דלא יהיב לה מזוני שקנה להו לכולהו מעשה ידיה במזונות' בין עיקר מעשה ידי' בין מותר כדתנן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת. ה"מ במזונהא אבל לצרכ' אע"פ שאין מעלה לה כלום דהיינו מעה כסף אינה רשאה ליטול אלא מה שכנגדן דהיינו מותר. אי נמי עיקר מעשה ידי' אליבא דמאן דאמר מעה כסף תחת מעשה ידיה וצ"ת

גמ' מאי אוכלת רב הונא א' אוכל' ממש ורב אסי אמר תשמיש ורשב"ג נמי ס"ל תשמי' וכדרב' דאמר בבית אפל מותר ותמיהא מלתא לענין תשמיש מאי פלוגתא איכא והתנן לעיל עונה הראוי'. ומסתברא למימר דרובא דעלמא דינייהו כפועלי' דתנן שתים בשבת. והני מילי בעלמא. אבל במשרה את אשתו על ידי שליש כיון דלא שכיח גבה אין עונתה אלא אחת בשבת דהא ברשותה הוא והיא קבלה עלי' לעמוד על ידי שליש דבלאו הכי לא כל כמיני' כדאיתה בירושלמי וכדבעינן למימר קמן וכיון שכן הרי זה כאלו נתרצית לכך שלא תהא עונת' אלא אחד בשבת ורשב"ג סבר דמשלים לה לאידך ביום שבת אבל בעלמא לא כל כמיני' אלו עבדי הכי לא יצא ידי חוב' וזה נראה נכון: סליק פרקא בס"ד פרק מציאת

אשה

(דף ס"ה) מתני' מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה הוא אוכל פירות בחיי' איידי דתנא בפירקין דלעיל ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידי'