רא”ה כתובות עט

שלה ומה היא עושה לו. תנא בתרי' מציאת האשה ומעשה ידי' לבעלה. ואשמעינן דבירושתה דנפלה לה דהיינו נכסי מלוג הוא אוכל פירות בחיי'. אבל לא אשמעינן השתא דיורשה דהכא לאו דוכת' והא תנינא כמה זימני בעלמא והא מילתא פשיט' הוא: בשתה ופגמה שלה. אבל צער וריפוי ושבת לא תנא. דצער מלתא פשיט' הוא טפי מהני דצער גופא דידה הוא. רפוי נמי דרופא בעי למיהוי שבת נמי בכלל מעש' ידיה ודמאן דהוי מעשה ידיה שבת נמי דידיה הוא

(דף ס"ו) הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמ' לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן. ואע"פ שנשתעבד לאחיו בקנין אינו חייב לזה מפני זה הטעם. ואם רצ' ליתן לו הרי זה כפסו' עמו מתחל'. אבל אם מת לאחר שנשאת ודאי הוא חייב ליתן מה שפסק שכבר זכה בהם הבעל אבל האחין חולקין בהם היבם שאינו זוכה בראוי כבמוחזק. פסק' להכניס לו אלף דינרין הוא פוסק כנגדן חמשה עשר מנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש. פירש"י ז"ל לפי שדרך הנועדים במזמועי חתן וכלה שהן שמין את הבגדים שהיא מכנסת לו יתר מכדי דמיהן חומש. ושום במנה ושוה מנה שאם אמרה לו שתכניס לו שום במנה ומה שהכניסה לו הרי הוא שוה מנה אפי' בשוק שנמצא שלא הוסיפו השמאין יתר מן הראוי אין לו אלא מנה שהרי הכניסה לו כמה שאמרה. הילכך הא דאמרי' הוא פוסק פחות חומש לא אתיא אלא מסתמא דסתמא דמילתא הכי שיעורא והכי אורחייהו דשמאין דמוספי חומש. אבל כל היכא דחזינן דשווי טפי אינו פוחת אלא לפי דמיו. ומיהו הא איכ' למשמע מינה שאם אמרה להכניס לו שום מנה אינה חייבת לו להכניס אלא פחות חומש ועליו לקבל בכך. אבל אמרה לו שום במנה כלומר שתכנוס לו שום כדי שיכתוב לה בכתובתה מנה נותנת לו שלשים ואחד סלעים ודינר יתר חומש כדי שיהו דמיהן הראויין מנה:

מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש. כלומר אם שמו אותה בבית החתן לאחר שנשאת ומשל החתן שמין אותה פוסק פחות חומש שאף הן שמין אותה יתר מכדי דמיהן חומש. אבל בירושלמי אמרו מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש. אמר ר' יוסי בר' חנינא שמו דעת' של אשה שרוצ' לבלות כליה ולפחות חומש. שמו דעתו של איש שרוצה לישא וליתן בכספים ולעשותן באחד ומחצה. פי' שמן הדין בין באלו בין באלו כלומר בין בכספים בין בכלים ראוי לעשות דבר הנכון ויעמדו לאחריות כתובת'. ולפיכך תקנו חכמים בכספים שישא ויתן בהם והוא שיוסיף. ותקני בכלים שישתמשו בהן בתוך הבית והוא שתפחות היא חומש ומקבל אחריותן עליו. וסברא דגמרא דילן נמי הכי משמע מדקאמרי' הכניס' לו זהב שמין אותו והרי הוא בשווי' לומר שסתמו לעשות מהן תכשיטין ואינו רשאי לשאת ולתת בו. וכן אינו פוחת חומש לפי שהזהב אינו פוחת בתשמיש שמשתמשין בו. ומדאמרינן נמי מאי לאו בכלים של כסף דפחתי. לא בכלי' של זהב דלא פחתי אלמא דטעמ' דהוא פוחת חומש לפי שהן פוחתין בתשמישין. ולפום האי שיטת' אית לן לפרושי שום במנה ושוה מנ' שאמר' לו לשון זה אין לו אלא מנה משום דמשמעות' דהאי לישנ' הוא שתכניס לו שום כדי שיכתוב לה בכתובת' מנה ויהא שוה השום מנה אין לו אלא מנה שכבר התנת עמו אי אמר' לי' שום במנה סתם נותנת לו שלושים ואחד דינר:

מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פר"ח ז"ל שאם הוא הכניס לה שום משלו שהוא חוזר ומקבלתן עליו אף בזה פוסק פחות חומש שבכולן אינו רשאי למכור בהם. וכן אמרו ביבמות ואף באלו שמו דעת' שרוצה לבלותן ולפחות חומש. ובגמ' אמרינן אמתני' תנא שומ' רבה וקתני שומא זוטא. ופירש"י ז"ל שומ' רבה היינו כנגד השום דקאי אאלף דינרין. ושומא זוטא שום במנה נותנ' שלשים ואחד ודינר. וליתי' להאי פירושא דאם כן אכתי איכא שומ' רבה אחריתי דהיינו ובארבע מאות נותנת לו חמש מאות. אבל מחוורתא כדגריס רבינו חננאל ז"ל איפכא תנא שומא זוטא וקתני שומא רבה. ופי' שומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר. ושומ' רבה ובארבע מאות נותנת לו חמש מאות. אבל כנגד השום הוא פוסק פחות מחומש. האי כללא הוא:

תנא שומא דידה וקתני שומא דידיה פיר' שומא דידה שום ברנה ובארבע מאות וקתני שומא דידי' מה שחתן פוסק והא אתי' שפיר לפום פר"ח ז"ל

(ע"ב) פסקה להכניס לו כספים כו' עד רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה פי' אכול' מתני' קאי. והכי תניא בתוספתא ר' יוסי אומר מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים הכל כמנהג המדינה. ואפשר דרשב"ג פליגא את"ק. ואם אית' ליכא לפרושי הכל כמנהג המדינה מנהג קבוע שהתנו כן בני העיר ביניהם דבהא ליכא מאן דפליג דכיון דהכי הוא וודאי במנהג תלי' מלתא. וליכא לפרושי נמי בעיר חדש' ובהכי פליגי מדקאמ' הכל כמנהג המדינה אלמא לא קאמר אלא דאיכא מנהג. וליכא לאוקמי אלא בעיר ישנה שאין בה מנהג קבוע שהתנו כן ביניהם. אלא שנהגו כן בעצמם ובהא פליגי דת"ק סבר אזלינן בתר דינא. ורשב"ג סבר אזלינן בתר מנהגא. אי נמי אפשר דלא פליגי כדאשכחן דכוות' בתלמודא דלא פליגי במסכת' שבת בפרק אלו קשרים ר' אליעזר אומ' קושרין לפני הבהמה ולאו דפליג את"ק כדאיתא התם. ובמסכת' יום טוב רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ואם איתה רשב"ג מנהג קבוע קאמר ואשמעינן בכי הא מנהג מבטל הלכה. ומיהו לישנא דמתניתן מכרע כלישנא קמא למימרא דלאו מנהג קבוע קאמר מדקתני מקום שנהגו שלא לפחות מן השום. דבכל דוכתא דקתני כי האי לישנא מקום שנהגו לאו מנהג קבוע קאמר אלא שנהגו כן בעצמן. כדאמרי' בבבא בתרא מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבני' כו'. ואפי' הכי אפשר דהא דרשב"ג לא פליגא ות"ק עיקר דינא קמ"ל ובעיר חדשה דליכא מנהג כלל. והכי סברא דרבואתא ז"ל דפסקי הילכת' כרשב"ג

(דף ס"ו) גמ' ה"ג כי אתא רבין אמר בהעדפה כו' אמר רב פפא ומציאת' כהעדפה שעל ידי הדחק דמי. ואיכא נוסחי דכתי' בהו והא כי אתא רבין ומפרק רב פפא ומציאת' כהעדפה שעל ידי הדחק דמי. ולא נהירא דמעיקרא מאי סבר כי משמע לי' דמציאתה כהעדפה שלא על ידי הדחק דמי ומאי טעמי' דרב פפא דאמר כהעדפה שעל ידי הדחק דמי: ה"ג בגדו לית לי' זילותא אשתו אית לה זילותא פי' בגדו לית ליה זילותא לבגד ואע"ג דגופי' מיתזיל מחמתי' כיון דבגד גופי' לאו בר בשת הוא לא מיחייב דהא איהו לבגד בייש. אבל אשתו אית לה זילותא ובת בשת היא. ואכתי קשיא לן איהו אמאי שקיל בבשת דידה ומאי שנא מעני בן טובים. ומהדרי' התם לאו גופי' אשתו גופי' הוא

(ע"ב) פסקה להכניס לו כו' היינו פוסק כנגדן כו' עד וצריכ' דאי אשמעינן עיסק' רבה כו'. אבל אשומא רבה ושומא זוטא ושומא דידיה ושומא דיד' לא קאמר אצרכת' דהא פשיט' מילתא דלא אתיא חדא מאידך. והחתן מקבל עליו כו' מאי קופ' כו' עד בירושלים. איכא נוסחי דכתיב בהו בעא רב אשי שבת ראשון או כל שבת ושבת חדש ראשון או כל חדש וחדש. ואפשר לפרש דה"ק אם יש לה להסתפק מאלו עשר' דינרין שנותנין לה לכל מנה ומנה שבת ראשון ולא יותר ונפקא לן מינ' לענין מעה כסף שהו' נותן לה לכל שבת לצרכ' דלהשבת ראשון לא יהיב לה דהא אית לה הני. והיינו דמספק' לן אי אית לה לשבת אחת ומכאן ואילך חוזרת לדינ' וחייב ליתן מעה כסף או אם יש לה להסתפק בהן יותר ותו איבעיא לן חדש ראשון כלומר אם יש לה להסתפק בהן חדש ראשון או כל חדש וחדש. אבל אם תמצא לומר כל חדש וחדש תו לא איבעיא לי' עד אימת דהא פשיט' לי' דכיון דאמרת טפי מהכי דוודאי אית לה לאיסתפוקי מיניהו לפי חשבון מעה כסף לכל שבת ולא אמרו עשרה דינרין לכל מנה אלא להקדים לה הא בעלמ' אינו נותן לה אלא של אותה שבת בשבת

(דף ס"ז ע"ב) מר עוקבא הוה לי' ההוא עני' בשיבבותי' כו' עד בטלי כסף או בטלי זהב והאי דלא עייפינהו ושדרינהו ניהלי' כי ההוא דלעיל דמפונקתא כולי האי ליכא אמר היינו דאמר ר' אלעזר בא ונחזיק טובה לרמאין כו' עד