רא”ה כתובות עו

בירושלמי בריש פרק אעפ"י רוצה הוא ליתן כמה כדי שלא תחזור בה ויכולה היא ולא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו. מעיקה לי' והוא מגר' לה. אלמא לעולם לית לה תקנתא דמגרש לה אלא בהכי ולעולם אין כופין אלא או לפסולות או לבעלי מומין. ותו גרסינן בירושלמי בפ' אלמנה ניזונת אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול והוינן בה המדיר את אשתו כו' יוציא ויתן כתובה. ומפרקי' שמענו שמוציא שמענו שכופין פ' אתמהה למימרא דהא לא קשיא דאף על גב דתנן התם יוציא ויתן כתובה לאו למימרא דכופין אותו לגירושין עצמו ליתן גט על כרחו אלא מוציאין ממנו כתובתה ומבקשים על הגט. וזה כלל גדול כל מקום שלא אמרו חכמים כפיה אלא יוציא ויתן כתובה שאין כופין על הגט אלא להוציא הכתובה מידו ומבקשים על הגט והרי דברים קל וחומר אם המדיר את אשתו אין כופין אותו. והוא הדין למדירה מתשמיש שאף בה לא הזכירו כפיה אלא יוציא ויתן כתובה. כל שכן במורדת אע"ג דאמרה מאיס עלה דהשתא כי הוי איהו מורד אין כופין לא מיבעיא תו למורדת. וזה כלל גדול בדין האיש אינו מוציא לעול' אלא לרצונו. ולענין הלכתא ופסק' דשמעת' אסכימו רבוואת' ז"ל למפסק הלכתא כרב הונ' דאמ' מורדת מתשמיש אבל ממלאכ' לא הויא מורדת. וסוגיין כוותי' מדאמרי' היכי דמי מורדת ופירשו מרד תשמי' דאמרי' בעינן לי' ומצערנא לי' אלמא מורדת סתמא מתשמי' משמע מדלא אמרי' היכי דמי מורדת מתשמיש. ותו מדבעא נמי רב חייא בר יוסף לשמואל נדה בת תשמיש הוא ולא משמע לי' דממלאכה קאמר. ואיהו נמי דבעא מינה לקמן מה בין מורד למורדת אמר לו צא ולמד משוק של זונות ולא אהדר לי' טעמא אלא מורדת משתמיש. ותו דהא קיימא לן כשמואל דאמר באומר איני זן ואיני מפרנס דעד שכופין אותו להוציא. כפוהו לזון ואין כופין להוציא וליתן כתובה. וכיון דקאמר דב"ד כופין אותו במזונות ויורדי' לנכסיו וזנין אותה וודאי פשיטא מילתא דלא עבדינן לי' פחת ולא כפיה אחרת כלל. והשתא אפי' בחיי נפש שלה אמרינן דאין כופין אותו בכפיה אחרת. כ"ש הוא במלאכות שלה הילכך וודאי שמואל אית לי' דלא הוי מורדת ממלאכה אלא מתשמיש ובדין הוא דכלינן למקשי מינה לר' יוסי בר חנינא דאמר מורדת ממלאכה אלא דלא רמינן גברא אגברא ולא מקשינן לי' מדרב אלא איידי דאית לתירוצא כדמפרקינן ולאו לאימלוכי בעי וכן הלכה

(דף ס"ד) אמר רב טובי' בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת כו' עד לא קשיא כאן דתבע הוא כאן דתבעה היא דאמ' רב תחליפ' בר אבימי אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו תבעה היא אין נזקקין לה פירוש ומתניתא בשתבע הוא ולפיכך נזקקין לו. וההיא דשמואל בשתבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דהא דומי' דארוס' קתני ובארוס' וודאי כשכותבין עליו אגר' מרד דווק' בשאינו רוצ' לא לפטו' ולא לכנו' שאלו היה רוצה בא' מהן וודאי פשיט' הו' דתו אין כותבין עליו אגר' מרד ואפ"ה אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם אין נזקקין לו דקס"ד השתא דכל שתבעה היא אין נזקקין לה

והוינן בה במאי אוקימנ' להא דשמואל בשבעה היא האי כותבין אגרת מרד על אריסה לארוסה מיבעי לי' והוא הדין לאידך דמיבעי לי' נמי למימר דאין כותבין אגרת מרד לשומרת יבם: מ"ש שומרת יבם דלא אמרי לה זילי דלא מיפקדת. ארוסה נמי אמרי' לה זילי דלא מיפקדת. ומהכא משמע דליכא למימר ארוס שעביד לי' נפש' ולא שומרת יבם אלא וודאי תרווייהו חד דינ' אית להו מדלא מפלגי' בהו השתא כלל ומקשינן מהא אהא ואף על גב דתנן במתני' וכן המורד על אשתו דאלמא כי היכי דאיהי הויא מורדת איהו נמי הוי מורד מתשמיש ולא אמרי' לה זילי דלא מיפקדת שניא מתני' דאיחייב בעונה. ומיהו אכתי קשיא מהא דאמרינן התם הנודרת הנאה מיבמ' בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ ולא אמרינן לה זילי דלא מיפקדת. ואיכא למימר דהוא הדין דיכיל לאקשויי מינה ואמסקנא הא ליתי' להאי טעמא אי נמי אפשר דשאני התם במקום נדר דכיון דקיימא לן דתו לית לה תקנתא אי אפשר לעגנה לעולם ולא נהיר דהכא נמי הא פרישנא דאיהי לא בעי לא לחלוץ ולא ליבם והרי הוא מעגנה וליכא למימר במקו' נדר שאני דמאי שנא אלא כדפריש'

אלא בבאה מחמת טענה כו' כלומר אלא ארוסה מאי טעמא נזקקין לה דהא וודאי הכא הוא דינא כדאמרינן כותבין אגרת מרד לארוסה דאתיא מחמ' טענה דאמרה בעינ' חוטרא לידא ומרא לקבורה. ולאו דווקא דהא בעיא איהי למיטען. אלא כלומר דאיכא האי טעמא ואפי' היו לה בנים שאינה יודעת אי זה כשר הכי נמי בבאה מחמת טענה דכיון דפרישנא דהוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם לאו כל מיניה דמעגין לה ולעולם לא שני לן בין ארוסה לשומרת יבם והשתא דאתינן להכי מסקנא דדחי לי' האי פירוקא תו ליכא לפרושי לההיא דשמואל כדפרישנא תבעה היא והוא אין רוצה לא לחלוץ ולא ליבם. דבהא וודאי כופין אותו דומיא דארוסה דחשבינן לי' וודאי מורד בשאינו רוצה לא לפטור ולא לכנוס אלא דשמואל הכי קאמר תבעה היא ליבם והוא אינו רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו דבדידי' תלא רחמנא וברשותיה הוא ואי בעי חליץ ואי בעי מיבם וכיון דכן תו ליכא לאוקומי לההיא דשמואל דאמר כותבין כו' בשתבעה היא ליבם והוא רוצה לחלוץ דאם כן אפי' בארוס נמי דכוות' שתבע' היא לכנוס והוא רוצה לפטור אין נזקקין לו אלא אודי ואידי תבע הוא ולא קשיא כאן לחלוץ כאן ליבם דאמר ר' פדת אמר ר"י תבע ליבם אין נזקקין לו תבע לחלוץ נזקקין לו פי' תבע ליבם והיא רוצ' לחלוץ אין נזקקין לי תבע לחלוץ נזקקין לו פי' אפילו היא רוצה ליבם נזקקין לו. ומתנית' בשתבע לחלוץ ודשמואל מיירי בשתבע ליבם ואידך דשמואל הכי קאמר תבע הוא כלומר לחלוץ נזקקין לו תבעה היא כלומר לחלוץ אין נזקקין לה כשהוא רוצה ליבם שאין כופין אותו לחלוץ לעולם כשרוצה ליבם. ופרכינן מאי שנא ליבם דלא דאמרי' לי' זיל נסי' אתת' אחריתי לחלוץ נמי נימא לי' זיל נסיב אתת' אחריתי והוא הדין דהוה יכ"ל לאשקייי מאי שנא שומרת יבם מארוס' באריס' נמי נימא זיל נסיב איתתא אחריתי דהא פרישנא לעיל דלא שני לן בינייהו. אלא דכי קאמר הכי למאי כי' הוה לי' לאסוקי וודאי לכדאסקינ' השתא למימרא דהאי טעמא לית' בארוסה דליכא למימר זיל נסיב אתתי אחריתי דיכול למימר ההיא הוא דקא בעינא דלא משכחנ' אתת' אחריתי דמיתבא דעתאי מינה. ואפי' היה לו אשה אנן לא אמרי' לי' איידי דקא בעית הא זיל נסיב אחריתי בתרי קאי ולאו משום אינסובי איתתא בלחוד:

ונקטינן מינה דליתיה להאי טעמא נמי בשומרת יבם דיכיל למימ' בשומר' יבם נמי אחריתי לא יהבו לי דקא מיתב דעתאי מינה דלא מפלגינן בהו כלל כדאמרינן נמי השתא. וכיון דכן הכי עדיפא לי' למקשי דנקט עיקר טעמ' דמילתא דהיינו אחריתי לא יהבי לי דהוה לי' למנקט נמי אלו אקשי לי' מאריסה ואלים אלומי לקושי' מינה ובה. ומעיקרא נמי אקשי לי' בק"ו דהשתא ליבם דקא בעי לי' אמרי' דליזיל לנסוב אתתא אחריתי כל דכן לחלוץ דהא סוף סוף הא לא בעי לה להך. וכיון דכן מאי איכפת לי' תו ליזיל לנסוב אחריתי אלא דאפי' לחלוץ ליתיה להאי טעמא דאע"ג דלא בעי לה גרמ' לי' דאיהו בעי למנסב אתת' ולא משכח אחריתי משום דאגידה בה ואפי' מהאי טעמא כותבין עליה אגרת מרד והשתא הא דאיהו סוף סוף לא בעי לי' משום גרמ' דמפסדא מיניה אחריתי חשבינן לה מורדת כל דכן ליבם דקא בעי לה ואיהי מעכב' דהוי דינא דחשבינן לה מורדת דליכא למימר זיל נסיב אתתא אחריתי דיכול למימ' אחריתי לא יהבו לי דמיתבא דעתאי מינה בר מהך ובוודאי דקל וחומ' הוא כדפי'. ולא גרסינן הכא נמי כמה דאגיד' בי אחריתי לא יהבו לי דהא פרישנא תבע ליבם והיא רוצה לחלץ והילכך הא לא אגידה ביה שהרי רוצה לפטרו ואפילו אתית לפרושי תבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דהשתא איכא למימר ה"נ כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבי לי אכתי תיקשי לן אמאי לא מתרץ לה דה"ק תבע ליבם והיא רוצ' לחלוץ והיינו טעמא דרוצה לחלוץ והיא רוצ' ליבם נזקקין לו דבדידיה תלא רחמנא והוא הרי אינו רוצה ליבם. וכי תימא אכתי מה איכפת לי' אי לא בעיא לחלוץ ליזיל לינסב אחריתי כמה דאגידה ביה אחריתי לא יהבו לי'. אבל תבע ליבם והיא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו דכל כמה דלא נשאת לא משתעבד' לי' ואמרי' לי' זיל נסיב איתתא אחריתי וליכא למימר כמה דאגיד'