רא”ה כתובות עה

מידה קודם שתתגרש שהרי יש לו לאכול פירותי'. והא דאמרי' דמשהינן לה תריסר ירחי אגיטא. ליכא לפרושי לה במורדת גמורה ואליבא דמתני' ולמימרא דמשהינן לה תריסר ירחי אגיטא אחר שכלת' כל כתובתה לפי חשבון פחת שבעה דינרין בכל שבת ואלו חזרה בה בתוכן לא הפסידה כלום. דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתן הרי הרשות בידה לצער אותו כרצונה והוא שתחזור בה בתוך י"ב חדשים אלו אחר שכלתה כל כתובתה ולא הפסידה כלום. אלא לפום פירושא דרש"י ז"ל דמוקים ליה להאי עובד' דמאיס עלאי מפרש לה נמי במאיס עלאי דבהא איידי דהפסידה כל כתובתה לאלתר תקון לה רבנן דמשהינן לה תריסר ירחי ואלו הדרה בה לא פסדא כלום. וכי תימא אכתי לדידן נמי מה אהנו לן רבנן כל יומא ויומא הדרה בהכי. יש לומר דבמורדת גמורה כיון דאמרה דבהכי ניחא לה לצעוריה אע"ג דבעיא לי' איכא למיח' דלמא כל יומא ויומא נמי הדרה לצעוריה. אבל בהא דאמרה דמאיס עלאי אלו הדרה בה דאזל מינה מאיסותא תו ליכא למיחש עלה דכיון דאזל מינה מאיסותא לאו מלתא דעבידא דאתי הוא. וכי תימא נחוש להערמה דלמא בעיא לי' ובעיא לציעורי' ואמרה דמאיס עלה משום דיכלה למיהד' בה בהני תריסר ירחי. איכא למימר אנן לא בתווני דליב' יתבינן. וכל אינש ואיניש לפום מימרי' הוא דקא דינינן לי'. ותו כולהו אינשי לאו דינא גמירי וכל דכן נשי. ומיהו לפום שטתא דילן דמוקמינן לי' להאי עובדא במורדת גמורה ואליבא דרבותינו דבתר ד' שבתות הפסידה כל כתובתה דכיון דפסדה כל כתובת' אחר ארבע שבתות לאלתר נתנו לה זמן שנים עשר חדש שלא יוכל לגרש' ולפוטר' בולא כלום. ודקא קשיא לן אם כן מאי אהנו לן רבנן כל יומא ויומא נמי הדרא לצעוריה. יש לומר דכי משהינן לה תריסר ירחי לאו למימרא דאלו הדרה בה לא הפסידה כלום אלא לומר שלא הפסידה כל כתובתה ואינו יכול לגרשה ולפוטרה בולא כלום אלא הפסידה לפי חשבון פחת שבעה דינרין בכל שבת ואם לא חזרה בה בתוך י"ב חדש הרי הפסיד' כל כתובתה. וכן נראה שאם נתגרשה מדעתה ואחר כן באה לבית דין שהפסידה הכל והוא שיהא אחר ארבע שבתות לא אמרו אלא שאם בא לגרש' על כרח' לא כל הימנו לפוטר' בולא כלום עד אחר י"ב חדש:

ברם צריך את למילף היכא דהדר' בה מגו הני תריסר ירחי. והוא הדין אליבא דמתני' היכא דהדרה בה מקמי דפחת' כל כתובת' אלא מקצת' מה תהא עלי' שהרי לקיימא אינו רשאי דקא קיימא לן כרבי מאיר דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנ' הרי זה בעילתו בעילת זנות. וכיון דכן מצי מעגנה לעולם או דילמא אמרה לי' או כנוס או פטור. ומסתברא דהא מלתא פשיטא הוא דמצי מעגנ' לעולם שהרי מעשי' הרעים גרמו לה והיא נתנה אצבע בין שיני' תמן אמרו כפא דחק נגרא בגוי' נישרף חרדלא. אי נמי גירא' בגירי' מיקטל מדויל ידי' משתלם. ולענין מתנ' שנתן להבעל יש מן הגאונים ז"ל שהם סבורים שאפילו בזו שלא הפסידה נכסי מלוג הקיימין ואפי' נכסי צאן ברזל בשתפשה מתנת' הפסיד' ואפי' תפשה כדאמרי' לעיל דלא אקני לה אלא אדעת' למיקם קמי' אדעתא למשקל ולמיפק לא אקנו לה ולית' דההוא טעמא לא אתמר אלא בלבושא וכיסווא דלא אקני לה אלא איידי דמחייב לה ולאו מדעת' דנפשי'. וכיון דכן השתא דלא מיחייב לה שמין לה דהא לאו למתנ' גמור' הות. אבל במתנ' גמור' אדרב' אמרינן אי לאו דעבד' לי' נייח נפש' לא הוה יהיב לה מתנה. אטו מאן דיהיב מתנ' לחברי' ולבתר הכי אינם בהדי' ולא מיתבא דעתי' מיני' מי איכא למימר דתיהדר מתנתי' דאדעתא דהכי לא אקני לי' הא וודאי מילתא פשיטא הוא דלית'. ותו דהא דאמרי' לעיל תוספת כתוב' ככתוב' למאי נפקא מינ' למורדת. ואם אית למ' לי למיתי עלה מהאי טעמא השתא מתנ' דבתר הכי פסדא תוספ' מיבעיא אלא וודאי דווקא תוספת מהאי טעמא דדינא ככתובת' אבל מתנ' דעלמא לא. אבל לדידן אתיא שפיר ההיא דלעיל דאף על גב דאליבא דמתניתין לא צריכא למימר דאפילו במתנה דעלמא נמי אמרי' דפחתינן לה מינה כ"ש תוספת. איצטריכא לה למימר אליבא דרבותינו דפסדה כל כתובתה אחר ד' שבתות לאלתר דאע"ג דמתנה דעלמא או דבעל לא פסדה דאפי' נכסי מלוג לא פסד' תוספ' פסדה דתוספת כתובה ככתובה ומיהו הא דאמרי' דתפישה לא שקלינן מינה דלא תפישה לא יהבינן לה הני מילי במטלטלין שיש בהן דין תפישה. אבל בקרקעות אם נכסי צאן ברזל הם הבעל נוטל כל השבח כול' שהשביחו ואפי' יוקרא וזולא ונוטל כל המותר על הסך שקבלן עליו. ובגוף הקרקעות נראה שבחזקת שניהם עומדין ויחלוקו כדאמרי' בבבא בתרא בנפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע אי זה מת ראשון והללו באין לירש והללו באין לירש ובעינן עלה בגמרא בנכסי צאן ברזל היכי עבדינן. ותני אבוה דר' אפוטוריקי יחלוקו והלכה כדבריו. וכן כתבו הגאונים ז"ל. וכן דעת רבינו נ"ר. ואם נכסי מלוג הם אעפ"י ששנינו הבעל שהוציא הוצאת על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. אמרו הגאונים ז"ל שאין כן במורדת ולא במאיס עלאי אבל נוטל במה שהוציא בהן כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה ברשות שהוא נוטל כשתלי אותה העיר. ובוודאי אפי' למה ששנינו במטלטלין שתפשה דלא שקלינן מינה אינו מדינ' תפישה כמו שכתבנו במקומן במסכת נזיקין בפרק שנים אוחזין בס"ד אלא הכרע' היתה לדונם כן מן הספק נראה שהמורדת לא הפסיד' אלא מה ששנינו בה בפי' זהו שבע' דינרין בכל שב' ושבת או כרבותי' אבל דבר אחר לא הפסידה ממה שחייב לה בעלה כגון מזונותיה ורפואתה ופרקונה לא הפסידה כלום. אבל רשאי ליטול מזונותיה כנגד שבעה דינרין בכל שבת ואם לא ספקו לו משלמין לו מכתובתה לשבעה דינרין. ואם נתאלמנה דינה כאשה דעלמא. אבל אחר שכלתה כל כתובתה נראין דברים ג"כ שהפסידה כל תנאי כתובה. ותמה ממה שאמרו בירושלמי שהפסידה מזונותיה והא איכא מאן דאמר מזונות דאורייתא ואם כן מאי טעם הפסידה ואנו אין לנו אלא מה ששנו במשנתינו ואלו אשה שנשבי' אחר שכלתה כל כתובתה ואין שם נכסי מלוג הרי הדבר פשוט שאינו פודה. ואם יש שם נכסי מלוג והרי הוא אוכל פירות ומן הדין אינ' מפסדת מהם כלום אליבא דרבותינו כיון דמפסדת כל כתובתה אחר ד' שבתות לאלתר והרי היא צריכה לפדות. נראין דברים שמעכבין על ידו שלא לאכול פירות מכאן ולהבא. אבל פירות שאכל נראה דאפי' אליבא דרבותינו מה שאכל אכל. והוי יודע דבכולה סוגיין לא אמרינן אלא אי כפינן לה או לא כפינן לה אי נמי כפינן לי' שלא לגרשה ולפוטר' בולא כלום לאלתר או לא כפינן לי'. אבל לכופו ליתן גט על כרחו זה הדבר פשוט שאין כופין אותו לעולם ובפירוש שנינו במסכ' נדרים שלש נשים יוצאת ונוטלת כתובה האומרת טמא' אני לך השמים בני לבינך נטולה אני מן היהודים חזרו לומ' שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת כו' נטולה אני מן היהודי' יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים והא התם דאתי' מחמת טענה ואסרה נפשה אכולי עלמא חיישי' לשמא עיניה נתנה באחר כל דכן בעלמא וכ"ת התם הוא דיהבינן לה כתובה ולפום הכי הוה חיישי' להכי אבל הכא דפסדה כתובה לא. הא ליתא דאם כן במשנה אחרונה לימרו יוצאות בלא כתובה ובהכי סגיא לן. ותו כיון דחיישי' לשמא נתנה עיני' באחר כי פסדה כתובה מאי אהני לן וכי אין אשה עשויה ליתן עיניה באחר ולהפסיד מנה מאתים. ותו דהא דאמרינן התם הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ ואם מתחילה נתכוונה לכך מבקשין ממנו. והא התם דמאיס עלה דאפילו מחיים נדרה מיניה ואפילו הכי אמרינן דלא כפינן לי' וכי תימא התם מבקשים ליתן כתובה ולפוטרה שנינו ומשום כתובה הוא דקאמר מבקשין. הא ליתא דהא איכא מאן דאמר דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם והילכך כתובה ליכא שומרת יבם דפסדה לה לעולם הילכך אחליצה גופ' הוא דקאמר דמבקשין. ותו תנן לקמן בהדיא ואלו שכופין אותן להוציא. ומפרשינן לה בגמרא דקאמרה לא הוינא בהדי' והיינו מאיס עלאי ואפילו הכי דווקא בהני הוא דכופין אבל אחריני לעולם אין כופין דאם כן הוה להו למיתני נמי ואפילו תימא דהא מפסדה כתובה. והני לא מפסדן מכל מקום הוה להו למיתני לה ומדקתני ואלו אלמא דווקא הני ותו ליכא דהא מתני' דהתם לא קתני אלא כפיה ואלו כתובה לא קתני. ותו דאמרינן בפרק הניזקין וכי תימא כי היכי דתקון לה רבנן כתובה מיניה ליתקנו לי' כתובה מינה אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. ותו דאמרינן נמי