רא”ה כתובות ע

שנים לא חאיל עלה הקדש. וכיון דסוף סוף הא אתו למישרי לה אמור רבנן מוטב ליהוי בהיתר ולא ליהוי באיסור ואתו ופקעי ליה לנדרא עד דמיגרש'. ואינו נכון דהא כי האי גוונא נמי בשדה כלומר בקונם פקע שיעבוד' לאלתר. ותו דכי האי גזירה לא אשכחן בשום דוכתא ומאי חזו רבנן דשרו הכא אטו שדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים. אדרבה הוה להו למימר בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שני' דתיקדוש גזירה אטו הא. אבל הנכון דלא גרסינן אלא ותיקדוש מהשתא אלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל דלא תיקדוש. כלומר דכיון דמדינ' מהשתא תיקדוש אי לאו מדרבנן תו ליכ' למימ' ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש. אלא כיון דמדינ' מהשתא חאיל היקדישא מתלי תלי וקאי וכי פקע שיעבודיה דבעל חאיל בהו הקדש. ות"ק דקאמר אינו צריך להפר דקסבר דאפי' גרשה אינה אסורה לחזור לו קסבר דאע"ג דכי לא קדיש השתא מדרבנן הוא. מ"מ כל היכא דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש: ושמעינן מהא שיכול אדם להפקיע משכונה שמשכן לחבירו בקונם. וכן יכול לאסור עליו כל מה שיש לו ונפקע שיעבודו מנכסיו אבל נראין דברים שב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין לאחרים ונותנין לזה ואם אסר נכסיו לכל העולם ב"ד כופין אותו להפקיר נכסיו על תנאי שלא יוכל זה לזכות בהן אלא בחובו ומיד שהפקיר נכסיו חל שיעבודו של זה עליהן דבת' דפקע איסורייהו חל שיעבוד' דהיאך עליהו למפרע. ואם הם שני לויין הראשון מוקדם כדינו. ואם אמר נכסים אלו דהשתא לא סגי לי' במכר או בהפקר נרא' בוודאי שב"ד מנדין אותו עד שימצא פתח לנדרו. ושמעינן מהכא דמשכונה סתם הרי היא כאפותיקי מפורש לומר שאינו יכול למוכרה ממאי מדאמרי' הכא בשדה שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תיקדוש. אלמא לא קדש' אלא לכשתפדה ומינה דלהדיו' נמי אינה מוכר' דמה לי מכרה לגבוה מה לי מכרה להדיו'. והכי מוכח התם בבבא מציעא בההוא עובד' דרב מרי בר רחל דבפרק איזהו נשך וכן הלכה ותו לא מידי

(שם) מתני' ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת כו' עד לידי שיעמום ירושלמי שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא הוצרכו חכמים למנותן. כלומר שיש שאר מלאכות קטנו' שהיא חייבת בהן כגון נותנת תבן לפני בקרי וכיוצא בהן. אבל לא הוצרכו למנות אלא עיקר המלאכות. ומניקה את בנה אמרו בירושלמי לא אמרו אלא בנה אבל תאומי' לא ולמה אמרו בנה שלא תניק בן חברתה פי' ולמה אמרו בנה ולא אמרו את הבן דאיכא למשמע מינה נמי לאפוקי תאומי' שלא תניק בנה של חברת' כנגד מה שהיה יונק הבן ולהעלותו לו שכר או אפי' הוא בנו מאשה אחרת שלא אמרו אלא בנה. הכניסה לו שפחה לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת. שאלו שלש מלאכות ראויה לשפח' אחת שתים אינה מבשלת ואינה מניקה סגיא לה לשפחה אחת בהדי ארחי ופרחי נמי. שלש אינה מצעת את המטה. ובהא נמי סגיא לי' להא בהדי ארחי ופרחי דנפישי טפי ועושה בצמר. ארבע יושבת בקתדרא. הא פרישנא לעיל דמהכא משמע דאפי' לר"ל דפליג אדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. וקסבר ריש לקיש מעשה ידיה עיקר. לאו למימרא שיהא הוא יכול לומ' איני נוטל מעשה ידיך ואיני זנך דא"כ אפילו הכניסה לו מאה שפחות היאך תפטו' ממעשה ידיה והלא הרשות בידו שלא לזונה אא"כ נותנת לו מעשה ידיה. אלא וודאי ריש לקיש לא אתא אלא לאפוקי מדרב הונא למימרא דאינ' יכולה ואף מעשה ידיה עיק' ס"ל ותקנו' קבועות הן ואינן תלויות זו בזו ובין היא ובין הוא אין יכולין לבטל. והשתא דאתינן להכי היינו טעמא דכי הכניסה לו ארבע יושבת בקתדרא דאע"ג דמדינ' נמי מעשה ידיה דבעל לפי שהאשה עולה ואינה יורדת כיון שהיא חשובה שמכנסת לו ארבע שפחות ראויה היא ליפטר וכדאמרי' נמי בגמ' שה"ה בשראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה כלומר שראויה להכניס שכן דרך בנות משפחת' שהן מכניסו' ואינן עושות מלאכה והיא עולה עמו ומסתברא דה"ה הכניסה לו כספי' דמי ארבע שפחות

גמ' טוחנת ס"ד אימא מטחנת ואי בעית אימא ברחיא דידא: כגון שנדרי איהי וקיים לה איהו וקסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה קשיא לן ונהי נמי דהוא נותן מ"מ כיון דמשתעבד' היכי חאיל נדר' ולא קשיא דהכא וודאי כגון שנדרה שלא לאכול פירות אם תניק את בנה. וקיים לה איהו וקסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה. וכיון שכן אינה מניקה את בנה שלא יאסרו פירות עליה

(דף ס') ושמואל אמר עד שלשים יום מדפליג עלה רמי משמי' דשמואל ואמ' כל זמן שמכירה מכלל דהשתא מסתמ' קאמרינן ואע"ג דלא קים לן אי מכירה אי לא כיון דאית לי' שלשים יום כופה ומניקת'. ורב יצחק אמר ר' יוחנן חמשים יום ואפי' בסתמ' נמי וקיימא לן כר' יצחק משמיה דר' יוחנן דקאמר עד חמשי' יום כדפסיק רב שימי בר אשי הלכתא כוותי' בהדיא ודברי הרב אלפס ז"ל צ"ת

(שם) תנו רבנן יונק תיניק והולך כו' עד ואמר רב ששת פירוש אפי' מצות פירוש אין בי

כתב הרב רבי משה ברבי מיימון ז"ל שבשר מהנכי שתים אסור בעשה. ונסבין למימר דטעמיה מדכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם ולאו הבא מכלל עשה עשה. ודברי תימא הם דאנן לית לן למידרש קראי דלא דרשי להו רבנן ויש מביאין ראי' מהא דתני' במקצת נסחי בספרי יכול יהא בשר מהלכי שתים אכלו עובר בלאו כו' לאו הוא דליכא הא עשה איכא. ואי משום הא לא אריא דהא התם נמי דאמרינן לי' להאי לישנא גבי חלב ודם ואמר רב ששת אפילו מצות פירוש אין בו ולא נקיט בלאו אלא איידי דבעי למיתני ודין הוא דאפי' בלאו יהא חייבין עליו. ואפשר לדון עליו שהוא מותר דאלו הוה אסור בשרי חלבו ודמו נמי הוא אסור דהא קיימא לן כל היוצא מן הטמא טמא. ותו אלו הוה בשרו אסור דמו נמי אף על גב דאימעיט נמי מכלל דם היו חייבין עליו משום בשר בשהתרו בו כדאמרינן התם במסכת כריתות גבי דם שרצי' שממעטינן לי' מכלל דם דאמרי' דאם התרו בו משום שרץ לוקה. והיינו מדינ' אבל לא משכחת לה דוודאי אם אית' דלשתרי הרי הוא טעון שחיטה. ובתר מית' נמי הרי הוא אסור בהנאה דגמרינן שם שם ממרים בהדי עגלה ערופה ולא שני לן בין אינו יהודי לישראל ומיהו לא נהירא האי סברא דאם כן דבשרו מותר מן הדין אמאי איצטריך מיעוטא לדמו וחלבו ותו מאי טעמא אמרינן מכאן ואילך הרי הוא כיונק שקץ ומאי שנא מבהמה טהורה. ותו היכי מייתינן לי' מעיקרא מדינא לאיסורא מבהמ' טמא' והא איכא למיפרך מה לבהמ' טמא' שכן בשרה אסור. תאמר באדם שבשרו מותר. אלא וודאי מסתברא דבשר מהלכי שתים אסור הוא ואיסורו בלאו דהא אתי מדינא מבהמה טמאה. והכי אשכחן בסיפרי בנוסחי דוקאני דלא גרסי יכול יהא בשר מהלכי שתים אכלו עובר עליו בלאו אלא יכול יהא דם מהלכי שתים והכי וודאי איתה תדע דהא בהנהו נסחי נמי דגרסינן לי' ממעטי לי' להיתרא מאך את זה. והכא מוקמינן לי' לחלב. אלא וודאי אנן לית לן אלא תרי מיעוטי אך והוא וחד מוקמינן לי' לחלב. וחד מוקמינן לי' לדם. ודקא קשיא לן כיון דבשרו אסור היכי שרינן דמו. ומאי שנא מדם שרץ. יש לומר דלא דמי דדם שרץ לא אימעיט אלא מכלל דם מדכתיב וזה לכם הטמא ובהדיא אימעוט נמי מהלכי שתים ממיעוט' דזה דכתיב אך את זה לא תאכלו. ואי משום ההוא מיעוטא הכי נמי דחייבי' עליו משום בשרו כדם שרץ. והיינו דהדר מיעטי' רחמנא הכא למישריה לגמרי. והא נמי סייעתא היא להאי סברא דאי כי קושיין תרי מעוטי בדם מהלכי שתים למה לי אלא לאו כדפרי' והאי דמוקמי' להני מיעוטי לחלב מהלכי שתים ודמו משום דלא איתסר בקראי בהדיא אלא דמדינא הוה אתי לאיסור' חלבו ודמו. ולפום הכי מוקמינן מיעוטא לחלבו ודמו. כך פירש מורי החכם ר' יצחק הלוי ז"ל בן אחי ר' בנבנשתי הלוי נ"ר וזהו הנכון

(שם) לא קשיא הא דפריש הא דלא פרי' כו' עד הלכה כר' מרינוס. קשיא לן הא דאמרי' ביבמות בפרק חרש אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין חלב בהמה טהורה ביום טוב ואוקימנא דאיכא צערא שבת דאיסור סקיל' גזרו ביה רבנן יום טוב דאיסור לאו לא גזור ביה רבנן: