רא”ה כתובות עא

והרב אלפסי ז"ל סובר דשלש מחלוקות בדבר ר' מרינו' ואבא שאול ורבנן דפליג התם עלי' דאבא שאול ר' מרינוס סבר דבין בשבת בין ביום טוב שרי. אבא שאול סבר דדווקא ביום טוב אבל בשבת אסור. ורבנן סברי דבין בשבת בין ביום טוב אסור. והכי מוכח מדאמרינן רבנן דהתם אסור סתמא ואכול' מלת' קאי והלכה כר' מרינוס

ורבינו תם ז"ל פירש דצער דהתם לאו צער חולי הוא אלא צער תאבון. וכדאמרי' בעלמא נשבע על הככר ומצטער עלי' מהו. והיינו דלא שרינן לי' אלא ביום טוב אבל הכא איירינן בצער חולי והיינו דשרינן לי' אפי' בשבת. וליתה מדאוקימנא לההיא דהתם דאיכא צערא מכלל דבלאו הכי אסור. וכיון דבלאו הכי מיתסר ליכא למימר דשרו לי' משום צער תיאבון. ויש שתרצו דהתם ודהכא איירי במקום חולי מיהו ההיא דהתם בחולי דלאו סכנה כלל דאפי' לא הוה שתי מינה לעולם ליכא סכנה. אבל הא דהכא נהי דהשתא ליכא סכנה אבל אי לא הוי שתי מיני' לעולם וודאי איכא סכנה. והכי משמע בההוא עובדא דבבא קמא דבפרק מרובה באותו חסיד שהיה גונח מלבו ואמרו לו שאין לו תקנה אלא אם כן יונק חלב רותח שחרית. וכיון דהכי הוא דהויא מלת' דאפשר דאתיא לידי סכנה שרי לי' אע"ג דהשתא לאו סכנת' והכי מוכח התם דאמרינן כיון דאי שתי חמישי בשבת ומעלי שבתא אי לא שתי בשבתא מסתכן ומוכח התם דלאו למימרא אי לא שתי בהאי שבתא דמסתכן דהא לא שרינן לי' התם לגמרי אלא למימרא אי לא שתי לעולם: תניא נחום איש גליא כו' עד הלכה כנחום איש גליא. פירש לאחר כו' עד שלשה ימים. ירושלמי הדה דתימא בשפירש מתוך בריו אבל בשפי' מתוך חליו לא. תנו רבנן מיניקה שמת בעלה מתוך עשרי' וארבעה חדש לא תינשא ולא תיארס עד שימלאו לה עשרי' וארבע' חדש כו' ואסיקנ' רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה עשרים וארבעה חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה כו' והוא הדין לנתגרשה כדאמרי' התם ביבמות בסתמא לא ישא אדם מינקת חבירו ומעוברת חבירו. ואע"ג דסברי רבנן אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת. התם הוא דאיתא לאבוה דממצמץ ליה בביע' וחלבא והוי בעלה נמי מה שאין כן במת ובנתגרשה והכא וודאי אפי' בשאינו מכירה איירינן. והכי נמי אסרינן לקמן בנתנה בנה למיניקה אלמא דלאו מכירה ואפי' הכי אסור דאע"ג דלא משעבדא לי' מדינא אלא בעודה תחתיו מכל מקום כי היכי דמשעבדא לי' במכירה מפני הסכנ' דלמא לא בעי למינק אחריתי לאונקי בשכר מיהת אע"ג דאיתתא אחריתי כי האי גוונא לא מיחייבא הכי נמי אע"פ שאינו מכירה אם לא היו מוצאים אחרת משועבדת להניק אותו בשכר. והלכתא נתנה בנה למניקה או גמלתו אסורה גזירה שמא תגמול אותו והמינקת גם כן שמא תחזור בה אבל מת הבן מותר

(דף ס"א) שלש אינה מצעת את המטה. הא שארא עבד' כלו' עושה בצמר אמאי ותימא לי' איית' לך איתתא אחריתי לארחי ופרחי פיר' דהא גבי שתים נמי קשיא לן אמאי לא מיפטרא דהא מציא אמרה לי' אית' לך איתתא אחריתי דקיימא בחריקאי לגמרי דעבדא לדידך ולדידי' ומהדרינן לעיל משום דאיכא ארחי ופרחי הא לאו הכי דינא הוה דתיפטר לגמרי והיינו דקשיא לן הכא אשלישית דעביד חדא לארחי ופרחי ותיקום אידך בחריק' לגמרי דעבד' לדידיה ולדידה משום דאמר לה נפשי בית' כו' עד ואח' שמצאתה לו משלו: ארבע יושבת בקתדרא ה"ג אמר ר' יצחק בר חנינא אמר רב הונא אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. ולא גרסי' ומצעת לו את המטה דהא יושבת בקתדרא וליכא למימר פריסת לבדין כדפרש"י ז"ל דלא הוה לי' למנקט לישנא דמתני' ואפשר דאגב אישתבוש סיפרי דלא גרסי' לו. אבל הנכון דגרסי' לו וה"פ דר' יצחק מטתו בלבד קאמר דהכי איתה בנסחי ומצעת לו את המט' ובמתני' ומצעת את המטה: אמר רב יצחק בר חיננא כל מלאכו' כו' עד מזיגת הכוס כי הא דשמואל מחלפא לי' בידא דשמאלא אביי מנחא לי' אפומא דכובא. רבא אבי סדיא רב פפא אשרשיפא

כתב ר"ח ז"ל כל הני מילי בימי ליבונה. אבל בימי נדותה אסור. ותמיהא לן מילתא דהא קיימא לן דכל זמן שלא טבלה הרי היא בנדות' לכל דבריה. ואפשר שהי' מנהג בידם שהיו טובל' בסוף נדה דאוריתא וימי ליבונה דהוי דרבנן לא הוי מחמרי בהו כולי האי הא לאו הכי וודאי לא שני לן בהו כלל. ואע"ג דאמרינן באותו תלמיד בימי לבוניך מהו אצליך. אפשר דאליהו בעי מינ' איידי דידע דההוא תלמיד לא נהג בהן כראוי אבל מדינא לא שני לן בהו כלל. ובספר היראים אמרו שלא אמרו אלא נטילת הכוס לפי שהוא דבר המרגיל אבל דבר אחר מותר. והכי מוכח מההיא דאמרי' כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואסור ליטול ממנה כוס. וכן נראה שהרי לא הוזכר איסורו בשום מקום. ודעת רבי' נ"ר שהנטיל' אסורה בכל דבר. ומזיגת הכוס אסורה אפי' בלא נטיל' אלא אם כן הוא על ידי שנוי. וכן נראה מדאמרינן בההוא עובדא דההוא תלמיד שמא הבאת לו את הפך ונגע ביך. אלמא דהבאת הפך גופא אסור' ואע"פ שאפשר לדחות דהכי קאמר שמא מתוך שהבאת לו את הפך נגע ביך. ואנגיעה הוא דמיתסר ולא אנטילה. ובכגון זה אמרו המחמיר תבא עליו ברכה: אמר רב יצחק בר חנינא אמר רב הונא הכל משהין בפני כו' עד חזאי רוח צרעת דפרחה עלי'. ומכאן יש ללמוד דסכנה היא לו ודנין אותו כעוברה שהריח' דלא סוף דבר עובר' אלא אפילו אינש דעלמא ואורחא דמלתא נקט וכאן וכאן מאכילין אותו הקל הקל ראשון עד שתתישב נפשו. הא דאמרינן אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו ואע"פ שאמרו במסכת נדרים שאם נדר' שלא ליתן תבן לפני בקרו אינו יכול להפר. התם הוא במקום נדר דאע"ג דבעלמא כופה אהא עיקר שעבודא ליתי' אלא אשבע גופי מלאכות אבל שאר דברי' קטני' אע"פ שהיא חייבת לעשותן אינו עיקר השעבוד שלא יחול הנדר עליהן

(שם ע"ב) התלמידים יוצאין שלא ברשות איבעיא להו ברשות כמה ברשות כמה דיהב' לי' איהי רשות' אלא אורחא דמלתא כמה כלו' בשנתנה לו רשות סתם מן הסתם כמה הוא פטור. ומהדרינן אמר רב חדש כאן וחדש בביתו שנאמר הבא ויוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה שהיו הממונים לפרנס את המלך י"ב ששה מפרנסי' אותו בימות החמה וששה בימות הגשמים. וכולם מנו במקומן שנים והם מפרנסי' אותו כסדר הזה שהיו חדש אחד בביתם וחדש עם המלך ודרי' ליה מדכתי' הבאה והיוצאת ור"י אמר חדש כאן ושנים חדשים בביתו שנאמ' חדש יהיו בלבנון ושנים חדשים בביתו

(דף ס"ב) הפועלים שתים בשבת והתני' הפועלי' עונתן אחת בשבת והיינו קושיין דאף דבמתני' נמי קתני התלמידים יוצאין ללמוד תור' שלא ברשות שלשים יום והפועלים אחת בשבת אלא דבמתני' לא איירינן אלא באקראי בעלמא דומיא דתלמידי' אבל שיהא נוהג כן וודאי אינו רשאי שהרי עיקר עונתן שתי' בשבת אבל מברייתא הוא דקשיא לן דקתני דעונה דפועלים אחד בשבת ובמתני' תנן שתים. ומהדרינן דההיא אתיא בעושין מלאכתן בעיר אחרת שכן נהגו. אבל מלאכתן בעירן אינן רשאין לשנות מלאכתן בעיר אחרת דאפילו חמור ונעשה גמל אמרי' דלא: ר"ע רעיא דכלב' שבוע הוה חזיתיה ברתיה כו' עד ההוא חתנך אי הוה צורבא מרבנן אדעת' דההיא מי נדרת. ואע"פ שאין פותחין בנולד הכא לאו נולד הוא דהא אההוא תנאה איקדש' אי הוי צורבא מרבנן ואלו לא הוה גמר לא הוה קידושיה קדושין דהא לא איקיים תנאיה וכיון דכן לא סגיא דלא ליהוי חתניה צורבא מרבנן דאי לא הא לאו חתניה הוא

(דף ס"ג) מתני' המורדת על בעל' פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת ר' יהוד' אומר שבעה טורפעיקין כו' עד שלשה טורפעיקין: קשיא לן עלה בירושלמי הכא איתמר שבעה והכא איתמר שלשה. כלומר מאי שנא בדידה כי הוי מורדת דפוחתין לה שבעה. ובדידיה כי הוי מורד אין מוסיפין לה אלא שלש. ומפרש ר' יוסי בר' חנינא היא על ידי שחייבת לו שבע פוחתין לה שבעה הוא על ידי שחייב לה שלש מוסיפין לה שלשה