רא”ה כתובות סט

האחד ברשותו או האוסר או הנאסר. ושמעי' מינה שאדם יכול לאסו' על עצמו פירות שלא באו לעולם

(שם) אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידיך לעושיהן דידים איתנהו בעולם. פי' אלא קאמרינן דתו לא בעינן טעמא דרב יוסף וכיוצא בה בתלמוד'. ופרכינן וכי קאמרה הכי מי מקדש' והא קא משתעבדן ידי' לבעל. ומהדרי' דאמ' דכי מיגרש' ולאו דווקא דאם כן היכי קאמר רבי עקיבא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. והא לא אמרה אלא לכי מיגרש' אלא וודאי ה"ק השתא ולכי מיגרש'. ואיכא נסחי דלא כתיב בהו האי קושיא מי איכא מידי כו' ופירוקא. ומסתברא דהיינו טעמיה משום דליכ' לאקשויי לי' השתא דהא מעיקר' נמי דקס"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אית לן הכי דאפילו מאן דאית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ה"מ דקאמ' לכשיבואו לעולם כדקתני בההיא דר"מ לכשתתגיירי לכשתשחררי וכדאמרי' בעלמא לכשאקחנה קנויה לך. וכיון דכן הכי אית לן למימר לעיל דקאמר לכשאזכה בהן דהיינו לכי מיגרש' ויבואו עולם. ומיהו איכא למימר דאפילו הכי קשיא לי' הכא דקס"ד השתא דכיון דמוקים לה רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידיך לעושיהן דתו לא צריך לתירוצי דלעיל והיינו דפריך אכתי היכי מיקדשה דהא משתעבדין ידיה לבעלה. ופרקינן דאמרה לי מיגרש' וכו' ומי איכא מידי דאלו השתא כו' עד הח' בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש את עצמה לעולם. קשיא לן והא קי"ל יכולה אשה שתאמ' לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואם כן אף היא הרי בידה לגרש את עצמה. ויש מתרצים אי אמרה הכי נמי אבל כל היכא דלא אמרה הרי ידיה לבעל ואינן שלה להקדישן מה שאין כן בשדה זו שאני מוכר לך שהרי בידו להקדישה. וליתיה מדקאמ' אין בידה לגרש את עצמה והרי בידה הוא. תו קשיא נמי מהא דאמרינן לקמן מי דמו התם בידו לפדותה הכא אין בידה לגרש את עצמה והכא וודאי בידה לפדות את עצמ' שהרי יכול' לומר איני ניזונת ואיני עושה וי"א אפ"ה כיון דאוקימנא באומרת לכי מיגרשא והרי אין בידה לגרש את עצמה לא חאיל. ולא נהיר דמכל מקום כיון שבידה להפקיעה את עצמה עכשו וודאי דין הוא שתהא יכול' להקדיש לכשתתגרש דהא וודאי עדיפ' משדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים דקיימא לן דקדשה כיון שיש זמן קצוב שהו' יכול לפדותה. וכל שכן בזו שבידה לפדות את עצמה עכשו. ואפשר לומר דלישנא וודאי לאו דווקא במאי דקאמ' אין בידה לגרש את עצמה שהרי בידה בוודאי להפקיעה את עצמה. אלא מיהו איברא דלא דמיא לשדה שמשכנתי דהתם ברשות הבעל' היא דודאי לפדות' עומד' אבל הכא ניהו דמציא אמר' אבל וודאי אינה עומדת לכך אלא שיהו מעשה ידיה לבעל ושתהא היא ניזונת ולא נהיר. ובתוספות תירצו דהכא הכי מקשי' אם תמצא לומר לית' לדרב הונ'. ויש אומרי' דסוגיין לרב פפא מרי דאתקפתא ולדידיה וודאי לית לי' לדרב הונא אלא כר"ל והכי מוכח לקמן בפרק שני דייני גזירות כדבעינן למימר התם בס"ד. והאי נמי ליתה חדא דהא מקמי רב פפא אקשי לי' ר' ירמי' לר' אילא התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש את עצמה. ותו היכי אפשר דתיתי כולה סוגיין דלא כהלכתא ורב אשי וכולהו אמוראי שקלי וטרו בה. ונראה לומר דאפי' לרב הונא לא קאמר אלא על מעשה ידיה שהם תחת מזונות ומינייהו קאמר שיכולת לה להפקיעה את עצמה לומר איני ניזונת ואיני עושה. אבל שאר מלאכות השנויות במשנתינו כגון טוחנת ואופה דוודאי הרי היא חייבת עליהן ואין בידה להפקיע את עצמה לעולם בלא גירושין. ואלו ר"י בן נורי קאמר יפר שמא יגרשנ' ותהא אסורה לחזו' לו לפי שאסר' עליו כל מעשה ידיה ואי אפשר לה לעשות שום מלאכ' והיינו דקשיא לן בהא דוודאי דהא אינה יוכלת להפקיעה את עצמה לעולם בלא גירושין והרי אין בידה לגרש את עצמה וזהו הנכון

(שם ע"ב) אלא אמר רב אשי קונמות קא אמרת קונמו' קדוש' הגוף נינהו פירש"י ז"ל קונמו' קדוש' הגוף כקדשי מזבח שהן קדוש' הגוף שאין להן פדיון. קונמות נמי אין להן פדיון וכקדשי מזבח נינהו דקיימא לן דמפקיע עצמו מידי שיעבוד. ולאפוקי קדושת דמים כגון קדשי בדק הבי' שהן אין מפקיעין את עצמן מידי שיעבוד. תדע מדאמרינן התם מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ופרישנא טעמא גזיר' שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דווקא משום האי טעמא הא לאו הכי וודאי מן הדין אינו צריך פדיון אלא יוצא בולא כלום. והקש' עליו רבינו תם ז"ל מאי איריא משום קדושת הגוף בלאו הכי נמי לא יהא אלא הדיוט הא קיימא לן עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. ותו מצינו כח הדיוט חמור מכח הקדש דאלו בהדיו' אמרינן אין בעל חוב גובה ממנו ואלו בקדושת דמים אתינן למימר השתא דאינו מפקיע' מידי שיעבוד. ויש לומר דהני לן טעמא דקדושת הגוף היכא דכתבה לי' מטלטלי אגב מקרקעי דאלו בעלמא גבי הדיוט גבי מטלטלי וגבי מקרקעי ובקדושת הגוף מופקע מידי שיעבוד אבל היכא דלא כתב' לי' הכי בין בקדושת הגוף בין בקדושת דמים מפקיע את עצמו מידי שיעבוד דקדושת דמים כהדיוט וכל היכא דבהדיו' מופקע כגון היכא דלא כתב לי' אגב בהקד' נמי מופקע. אבל היכא דבהדיוט לאו מופקע כגון דכתב לי' אגב בקדושת דמים נמי לאו מופקע אלא כקדושת הגוף:

אבל רבינו תם ז"ל סובר דכל הקד' מפקיע עצמו מידי שיעבו' בין קדושת דמים בין קדושת הגוף. ופירש ז"ל דרב אשי ה"ק דאתי השתא לתירוצי קושיין דקשיא לי' מי איכא דאלו השתא לא קדוש ולקמי' קדוש. ואלו אנן וודאי הא מקמי הכי פריקנא באומרת יקדשו ידיך לעושיהן שהקדש על גוף הידים ואהני לן למימרא דתו לא הוי דבר שלא בא לעולם. ומיהו אכתי קשיא לן עלה משום דלא הויא עיקר כוונ' בהקדש זה אלא למעשה ידיה קס"ד דאכתי הוה לי' כמקדיש מעש' ידיה וכיון שההקדש הוא על מעשה ידיה והשתא לא חאיל עליהו הקדש וודאי הוה לי' דבר שלא בא לעולם שהרי אינו מקדיש מעשה ידיה של עכשו אלא אותן שיבואו. והיינו דמקשי' מי איכא מידי דאלו השת' לא קדוש ולקמי' קדוש. ואתא רב אשי לפרוקי דלאו כדקא סלקא דעתן אלא וודאי ההקדש על גוף ידיה הוא חל וכיון שכן דהשתא לא חאיל ליכא למימר דלהוי דבר שלא בא לעולם דוודאי מה שהקדיש דהיינו גוף הידים מעכשו חל עליהן ההקדש. ומהשתא לעולם קדשי אלא שהמעש' אינו קדוש עד שתתגרש וכיון שגוף הידי' שהוא עיקר ההקדש קדוש מעכשו תו לא הוי דבר שלא בא לעולם אלא דבר שבא לעולם קרינא ביה. ואינו נכון מההיא דאמרי' לעיל. ותו אם אית' דקדושת דמים מפקיע כי מקשי' משדה שמשכנתי לך אי נמי שמשכנתי לך לעשר שנים. ומהדרינן התם בידו לפדותה אי נמי התם לעשר שנים מיהא בידו לפדותה. לימא לי' מי דמי התם בידו להקדישה עכשו דהא קדושת דמים מפקיע. אלא וודאי ליתא ובמקומו יתבאר עוד בס"ד. ואיכא דקשיא לי' רבא אמאי לא חשיב נמי מת דמפקיע עצמן מידי שיעבוד כדאמרי' התם ביבמות בההיא איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא. וי"ל דהא חשיב לי' חמץ וכל איסורי הנאה בכלל. ומקשינן ותיקדוש מהשתא ומהדרינן אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל. ואיכא נסחי דכתיב בהו תו לא איקדו' כלל כלומר וכיון דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל לא תיקדוש כלל אפי' לאחר שתתגרש. ומתרצ' גזירה דילמא אתי לאיחלופי בשדה שמשכנתי לך לאח' עשר שנים כלומר דאע"ג דהשתא לא חאיל הקדש לאחר עשר שנים כשנפדית חל עליה. ואלו גבי אשה הוה מוקמינן לה אדינ' למימר' דלא חאיל עליה הקדש לעולם הוה טעו למימרא הכי בשדי. ונוסחא זו משובשת דאם כן השתא דאתינן להכי למה לי טעמא דרב אשי דקונמות קדושת הגוף נינהו מעיקרא נמי הוה יכול לשנויי לי' הכי דבדין הוא דלא תיקדוש אלא היינו טעמא דלקמיה קדוש לכי מיגרשא גזיר' דילמ' אתי לאיחלופי בשדה שמשכנתי לך לאח' עשר שני'

ורבינו ניסים ז"ל נראה שהוא מפרש דה"ק דאלו אנן מקשינן ותיקדוש מהשתא ומהדרינן אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל דלא תיקדוש כלל גזירה דילמא אתי לאיחלופי בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים. כלומר בדין הוא דמקדשא מהשתא אלא תקנתא דרבנן הויא לאפקועי לה השתא עד דמיגרשא וטעמיהו דאי הוה מוקמי לה אדינ' הוה טעו ביה עלמא וסברי דלא קדשא ומדמו לה לשדה שמשכנתי לך לעשר שנים דבהנהו עשר