רא”ה כתובות סח

דל"ל דר' הונא ומפר' טעמי' דר"א מתוך שיכול לכופה במעשה ידי' נעש' כאומ' לה יקדשו ידי לעושיה'. וכיון דהכי קאמ' וודאי בניזונת מוקים לה לסיפא ובמעלה לה מעה כסף דלא סגיא לי' בלאו הכי דאי בשאינ' ניזונת ליכא למימר שיכול לכופ' במעש' ידי' כו' אם אינו מעל' לה מע' כסף. אלא לאו וודאי דהכי אתיא בניזונת ובמעל' לה מע' כסף ומוקים לה רישא בשאינה ניזונת וסיפא בניזונת ובמעל' לה מע' כסף. ואפשר דרב אדא בר אהב סבר לה כוותי' ולא איכפת לי' אי אתיא כול' מתני' בחדא שיטתא כריש לקיש דלדידי' וודאי לא סגי' אלא הכי. והשתא אפשר דכלהו אית להו מזונות תחת מעש' ידי' ומעה כסף תחת מותר ואפי' הכי אמר רב אדא מחיים משום דמוקים לה לסיפא בניזונת ובמעל' לה מע' כסף כריש לקיש. וא"ת ומאי טעמא מוקמינן פלוגתא אחריתי בינייהו בכדי ולא פלוגתא דמשמע מדרב וריש לקיש. יש לומר דהתם הוא דאתי מעיקר' למימר ריש לקיש דמהא ליכא היכריח' דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאיפשר דסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף והיינו טעמא דר"מ דאמר הקדש. אבל כיון דאית לן בוודאי הכי דסבר לה כר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעול' ריש לקיש כולה בשאין ניזונת מוקים לה בחדא שיטתא ומפרש לה כרב ושמואל דר' מאיר דאמר הקדש לאחר מיתה קאמר. והילכך ליכא לפרושי לרב אדא מתני' אלא בחדא שיטת' כול' דהא לא חזינן מאן דמפרש לה הכי אי נמי אפשר דוודאי ר"ל אפי' מעיקר' מוקים לה לכולה מתני' באינה ניזונת וסיפא בשאין מעלה לה מעה כסף. והאי דקאמר מתוך שיכול לכופה לאפוקי מדרב הונא דקסב' יכולה אשה שתאמ' לבעל' איני ניזונת ואיני עושה. ואם איתא להא דרב הונא וודאי כל היכא דאינ' ניזונת ואין מעלה לה מעה כסף לא אפשר לי' לר' מאיר למימר הקדש לאח' מית' אלא משו' טעמא דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אבל השת' דקסבר ריש לקיש שתקנה קבועה היא ואין אחד מהן יכול להפקיע' נמצא שמעש' ידיה של אשה כשעוש' אותן ראשון זוכה בהם הבעל והם שלו בכל מקום שהן והוא חייב גם כן במזונותיה ואם אינו נותן לה מזונות גוזל אותה. ואע"פ כן הוא זוכה בוודאי במעשה ידי' אלא שהיא יכול' ליטול אותן כשהיא צריכ' להם כשאר נכסי הבעל שהרי הוא חייב במזונותיה כמו שפירשתי שאין אחד מהם יכול להפקיע את עצמו. וכיון שכן ראוי הוא שיהא יכול לכופה במעשה ידיה שהרי מעשה ידיה שלו הם לעולם. ולפום האי סברא הקדש דקאמ' ר' מאיר לאחר מיתה קאמר וחאיל עליה ואע"ג דלית ליה לר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וא"ת והאי כיון דלא חאיל מחיים היכי חאיל לאחר מית' דבר שלא בא לעולם הוא כדאמרי' לקמן מי איכא מידי דאלו השת' לא קדוש לקמיה קדוש הא לית' דלא דמיאן דלקמן הוא דאיכא למימר הכי משום דמדינ' השתא לא חאיל עולייהו הקד' אלא לאחר מיתת הבעל או אחר גירושין וכיון דמדינ' השת' לא קדיש לקמיה נמי לא קדוש כיון דאית לן אין אדם מקדי' דבר שלא בא לעולם. אבל הכא מדינ' מהשתא קדוש אלא שהאשה כבעלת חוב במזונותיה והיא מוקדמת. וקיימא לן דקדושת דמים אינו מפקיע ושיעבודה עדיף והיא כטורפת מן ההקדש כשם שהיתה טורפת שאר נכס הבעל וגובה מאלו אע"פ שיש שאר נכסים בני חורין משום דהוי לה אפותיקי מפורש שמעשה ידיה כאפותיקי מפורש למזונותיה ולא שייך ביה למימר פדיון מפני מראית העין כדאמרינן בההיא דערכין מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. משום דהכא אגופייהו דידיה לא שייך פדיון ואמעש' ידיה נמי לא מפני שאינן מסויימין ותו ליכא בהו מפני מראית העין. וכיון דכן לאחר מיתתה דתו ליכא שיעבודי' דידה גבי לי' הקדש כדיניה דהא מדינ' הקדש הוא. ואע"ג דמותר זמנין דאתי וזימנין דלא אתי ואין עיקר חיובא אלא בעיקר מעשה ידיה. וכיון שכן היכי קאמר שתהא יכול לכופ' על המותר יש לומר בשהשלימה מעשה ידיה בתוך השבת כופה אות' שלא תבטל לא מדין משנתינו שהבטל' מביאה לידי שיעמום או זמה אלא מפני מעשה ידיה שהם שלו אבל וודאי יכולה הי' להוציא כל ימי השבוע בעיקר מעשה ידי' מתחילה אבל השלימ' בתוך השבוע כופה אות' לעשות. ואיכא דקשיא לי' אכתי אמאי לא אמר פלוגתייהו איפכא ולימ' הכי לעולם במעלה לה מעה כסף לצרכה ואינו מעלה מזונות. רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דלא יהיב לה מזונות מותר דידה הוי. ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה מעה כסף תחת מות' וכיון דיהיב לה מעה כסף מותר דידה הוי וקדוש. ויש לומר דהא לא ניחא לי' למימר דאם כן לא אתיא מתני' בחדא שיטתא לא לרב ושמואל ולא לרב אדא בר אהבה. לא לרב ושמואל דאליבייהו רישא בשאינה ניזונת ומעלה לה מעה כסף מדקתני הרי זו עושה ואוכלת ואי בשאין מעל' לה מעה כסף אמאי עושה ואוכלת אפי' בניזונת נוטלת מעש' ידיה לעצמה משום מעה כסף נמצא שהקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה. וסיפא מיירי נמי בשאינ' ניזונת ומקדיש המותר שהוא תחת מזונות נמצא שמקדיש מה שכנגד שאינו מעלה לה. ואליבא דרב אדא בר אהבה נמי רישא בשאינה ניזונת והקדיש מעשה ידיה שהקדיש מה שכנגד מה שאינו מעלה לה. וסיפא במעלה לה מעה כסף שהוא תחת מותר לדעתו וזהו שקדוש מחיים נמצא שמקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה. ותו דרב אדא בר אהב' לפום האי אוקמתא וודאי סיפא לא סגיא לי' אלא בניזונת דאי בשאינה ניזונות וודאי מות' לאו קדוש מחיים שהיא נוטלת הכל לצורך מזונותי' דלא גרע מעבד עברי כדפרי' לעיל ותיתי רישא בשאינה ניזונת סיפא בניזונת סיפא במעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש ורישא בשאינו מעלה לה ומשום הכי מחוורתא כדאוקימנא. והא דאמרינן מידי דקיץ ממידי דקיץ כלומר מעה כסף דקיץ בעני בישראל תחת מעשה ידיה דקיצי:

הרי את מקודשת כשתתגיירי כו' אבל המקדש א"י או שפח' סתם ונשתחרר' או נתגיירה בזו אין ספק שאין קדושיי קידושין. ונרא' לומר דכיון דשמעינן לר"מ גבי הקדש אין אדם מוציא דבריו לבטלה הוה לי' כמ"ד לכשיבואו לעולם

(שם) אמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר ומי אמר שמואל הכי והתנן ה"ג קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר. ולא גרסינן שאיני עושה לפיך דהו' לי' דבר שאין בו ממש וקיי"ל דאין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ר' יוחנן בן נורי אומר צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסור' לחזור לו ואמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי. קשיא לן ולר"י בן נורי כיון שאין הנדר חל אלא לכשיגרשנה היאך הוא יכול להפר עכשיו ויש אומרי' דאמסקנה לא קשיא דהא אמרינן האי הקדש (לא) חאיל אלא משום דאלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל. וכיון דכן לא אלמוה רבנן אלא לזכותיה ולאו לאפקועה זכותיה אלא לענין הפרה כדקאי קאי ויכול להפר. ואפשר גם כן דאפי' אם תמצא לומר דמדאורייתא לא חאיל מצי מיפר דטעמא מאי לא חאיל משום שיעבודיה דבעל דאלו מדינ' וודאי חאיל אי לאו משום טעמא דשיעבוד' דבעל וכיון דכן דהא אמטולתיה מיפקע נדר' אכתי אית' לזכותי' דמצי לאפקועי בהפרה. והא דאמרי' כי קאמר שמואל הלכה כר"י בן נורי להעדפא. פי' לאו במאי דקאמר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא במאי דקאמר דהעדפ' דבעל דמפרש טעמא משום שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו הא לאו הכי אינו צריך להפר. ופרכינן ונימא הלכה כר"י בן נורי בהעדפ' פי' דכיון דבעיקר מילתא כר"י בן נורי לית ליה היכי פסיק הילכת' כוותי' סתמא לימא בהדיא דקאי אהעדפ' א"נ אין הלכה כר"ע דקסבר דהעדפה לאו דבעל דקאמר יפר שמא תעדיף. אי נמי הלכה כתנא קמא דקסבר העדפה דבעל דקאמר אינו צריך להפר ומפרשינן הכי טעמיה לקמן. ואע"ג דאפשר דטעמיה דת"ק משו' דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. איכ' למימ' דמשמע להו דהיינו טעמיה משום לישנא דקאמר אינו צריך להפר ואם איתא הוה לי למימר לא אמר כלום. אבל השתא משמע דנדר' וודאי נדר' הוא אלא דלא חאיל משום טעמא אחרינא: אמר רב יוסף קונמות כו' עד בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו כו'. פי' דלעולם בעינן שיהא