רא”ה כתובות סז

דתקון בכולהו נשי דעלמא נמי הכי. ולא נהיר. ובירושלמי גרסינן הגיע זמן או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלת בתרומה. פיר' במקום יבם. והכי איתה בנוסחאות ישנות ולפום האי שיטתא גרסינן בגמ' לא זו אף זו קתני דלא מיבעיא עשתה ששה חדשי' בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם דלא אכלה אלא אפי' כולה בפני הבעל חסר יום אחד אינה אוכלת. ובמקצת נסחי גרסינן בגמרא זו ואין צריך לומר זו קתני. ואפשר דהכי נמי קאמר לא זו אף זו. ואשכחן דכוותה בתלמוד' חד לישנא בתרי דוכתי בתרי פירושי. אבל רבינו שלמה ז"ל גריס במתני' ואפילו כולם בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם או כלם בפני היבם. ומקשי השתא בגמרא השתא כולם בפני הבעל אמרת לא כלם בפני יבם מיבעיא ומשני זו ואין צריך לומר זו קתני. והאי גרסא ופירושא לפום שיטתא דרבינו תם ז"ל נמי אתיא אלא דלא נהירא דכיון דתנא פשטא ששה חדשים בפני היבם וששה בפני הבעל או כולן בפני הבעל ליתני כולן בפני היבם. וכי האי פשיטותא יתירתא לא אשכחן בשום דוכתה בתלמודא דתני לה. ומיהו בירושלמי משמע דתני לה ולא חשיב לה למלתא פשיטא אלא לרבותא דעדיפא לי' כי הוי להו כלהו בפני יבם דחשיבא לי' כארוסתו כאלו זכה בה מעצמו ולא מחמת אחיו. ושיטתא דגמרא דילן לאו הכי אתיא ומחוירתא כדפרישינן

(שם ע"ב) אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה. פירש והוא הדין למותר וכל דכן הוא דהשתא במעשה ידיה דעיקר יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כל שכן במותר דלא עביד דאתי ויש אומרים דכיון דאמרה הכי לאלתר נתבטלה התקנה ושוב אינה יכולה לחזור בה ונראין דבריהם. ומסתבר' דדווקא אליבא דרב הונא אבל אליבא דריש לקיש דפליג עליה דרב הונא דסבר דאינה יכולה שניהם אינן יכולין לבטל התקנ' בין הוא בין היא דלא אתי ריש לקיש למימר אלא שאין מזונות בלבד עיקר לומר שתהא ברשותה בלבד. וכן מוכיח מהא דתנן ארבע יושבת בקתדרא ואמרינן עלה בגמרא לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה כלומר שדרך בנות משפחתה להכניס כן. וכן מוכיח בירושלמי ואמרינן נמי אחד שהכניסה לו ואחד שמצאה לו בתוך ביתו. והא תמיהא מילתא כיון דקיימא לן מזונות תחת מעשה ידיה היאך תהא ניזונת משל בעלה ואינה נותנת לו מעשה ידיה והא לית לה קיום אליבא דריש לקיש דאם איתה דלריש לקיש יהא הוא יכול לומר איני נוטל מעשה ידיה ואיני זנך אם כן אמאי לא אמר לה הכי ואפילו כשמצאתה לו בתוך ביתו כמה. אלא משמע דאפילו לריש לקיש אין הדבר ברשותו אשתכח השתא דבין לרב הונא בין לריש לקיש על כרחו הוא חייב במזונות. ואין הדבר ברשות. אבל מחלוקת רב הונא וריש לקיש אינו אלא על מעשה ידיה דאליבא דרב הונא היא יכולה לבטל מעשה ידיה ממנו. ואליבא דריש לקיש אינה יכולה לבטל ולפיכך אם הכניסה לו שפחות או ראויה להכניס. או מצאתה לו בתוך ביתו פטורה ממעשה ידיה. ומכל מקום מזונות במקומן הן עומדין. ומסתברא דפרנסה בכלל מזונות והאומרת אינה ניזונת ואיני עושה שניזונת לעצמה מתפרנסת לעצמה דכסות בכלל מזונות. וארוסה הניזונת כגון שהגיע זמן בוודאי חייב בכסותה וצריך תלמוד. והמותר ר' מאיר אומר הקדש ר"י הסנדלר אומר חולין. מותר אימת קדוש רב ושמואל דאמרי תרווייהו מותר לאחר מיתה קדוש. רב אדא בר אהבה אמ' מותר מחיים קדוש הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכה מאי טעמא דמ"ד לאחר מיתה קדוש. אלא בשאין מעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף לצרכ' מ"ט דמ"ד מחיים קדוש. וכי תימא רב אדא בר אהבה מוקים לה במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף והיינו דאמר מחיים קדוש. ורב ושמואל מוקמי לה בשאין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף והיינו דאמרי לאחר מיתה קדוש. הא ליתה דאם כן במאי פליגי. ומפרקינן לעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף לצרכה. רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידי' ומע' כסף תחת מותר וכיון דלא יהיב לה מעה כסף מותר דידי' הוי פי' ומתני' אתיא שפיר וכולה בחדא גוונא קתני. והכי קאמר המקדיש מעשה ידי אשתו ואינו מעלה לה מה שכנגד מעשה ידיה שהקדיש דהיינו מזונות דאינה ניזונת הרי זו אוכלת ונוטלת מעשה ידיה למזונותיה. והמותר כלומר אם הקדיש מותר מעש' ידיה דהיינו מותר חמש סלעים ואינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מע' כסף שהוא מותר דומיא דרישא דאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהקדיש דהיינו מזונות שהם כנגד מעשה ידיה רבי מאיר אומר הקדש לאח' מיתה דכיון דאין מעלה לה מעה כסף אינו זוכה בו מחיים. ומיהו האי דקאמר במעלה לה מזונות אליבא דרב ושמואל לאו דוקא דהוא הדין אינו מעלה לה לא מזונות ולא מעלה לה מעה כסף. אלא לרב ושמואל אתי' סיפא דמתני' בין בשמעל' לה מזונו' בין שאינו מעלה לה דלא איכפת לי' דמ"מ מתני' במאי דתני בחדא שיטתא אתי' דריש' מיירי בשאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מזונות דהוא תחת מעש' ידי' בין שהוא אינו רוצה להעלות לה בין שהוא רוצה להעלות לה והיא אינה רוצה לקבל כרב הונא דא' משמי' דרב יכול' אש' שתאמר לבעל' איני ניזונת ואיני עושה ולהאי סברא בוודאי כל היכא דאמרי' אינו מעלה לה מזונ' כלומ' אינ' ניזונת אפי' הוא רוצה להעלות לה וסיפא מיירי בשאינו מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מעה כסף שהוא תחת מותר שהקדיש ואי ניזונת או אינה ניזונת לא איכפת לן

(דף נ"ט ע"א) רב אדא בר אהבה סבר תקינו מזוני תחת מותר ומע' כסף תחת מעשה ידי' וכיון דיהיב לה מזוני מותר דידי' הוי. קשיא לן ולרב אדא אם כן היכי תני מתני' המקדיש מעש' ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ע"כ אמות' קאי דהא לרב אדא מותר תחת מזונות ובשאינה ניזונת סיפא דקתני והמותר בניזונ' ר' מאיר אומר הקדש מחיים והא קשי' טוב' כיון דרישא דמתני' איירינן ג"כ במותר מאי איכא דברישא קרי לי' מעשה ידי' ובסיפא מותר ותו דמיירי רישא בשאינה ניזונת וסיפא בנזונת. ויש לומר דמתני' נמי לרב אדא בר אהב' כול' בחדא גוונ' נמי אתיא ומעש' ידי' דרישא דמתני' דוקא וכולה מתני' אליבא דרב אדא בשהוא מקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה שהוא סבור לזכות בו. והכי קאמר המקדיש מעש' ידי אשתו. ומעל' לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מעה כסף. וכיון שכן הוא סבור שיזכה בהן ויהא יכול להקדישן והיא אינה ניזונת הרי זו עושה ואוכלת ונוטלת הכל לצורך מזונותי' אפי' עיקר מעש' ידי' שהן כנגד מעה כסף כיון שהוא צריך להן דלא גרע' מעבד עברי דקיימא לן דאין הרב יכול לומר לעבד עש' עמי ואיני זנך. והמותר כלומר אם הקדיש המותר ומעל' לה מה שכנגדו כדפרישית דמתני' הכי קאמר שמעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מזונות שהן תחת מותר אליבא דרב אדא בר אהב' בין שמעל' לה מעה כסף בין שאינו מעל' לה דהשתא לא אכפת לן דאליבא דרב אדא בר אהב' כול' מתני' אפשר דמיירי במעל' לה מעה כסף. ולא קאמר לעיל דאינו מעל' לה מע' כסף אלא משום רב ושמואל כדפרי' ולא קאמר במעל' לה מזונות אלא משום רב אדא בר אהב'. ומיהו אסיפא הוא דאמרינן דאליבא דתרוייהו מיירי בניזונת ואינו מעל' לה מעה כסף אבל רישא אתיא וודאי באינ' ניזונת לכ"ע ואליבא דרב אדא במעלה לה מעה כסף. והאי דאשמעינן מתני' דין הקדש במותר רבותא קמ"ל ואפילו במותר דלא עביד דאתי קאמר ר' מאיר דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכל דכן אליבא דרב אדא דקמ"ל רבותא דאפי' מעשה ידי' שאינן תחת מזונות נוטלת אותן בשאינ' ניזונת והוא שצריכ' להן. ואיכא דקשיא לי' ואמאי לא אוקמו פלוגתייהו דרב ושמואל ורב אדא בר אהב' בפלוגתא דרב וריש לקיש דלעיל. דרב ושמואל לטעמייהו דהיינו כרב דאמר יכול' אשה שתאמר לבעל' איני ניזונת ואיני עושה. ומתני' רישא בשאינה ניזונת בין שהבעל אינו רוצה או שהיא אינה רוצה. וסיפא באינו מעל' לה מעה כסף ומותר לאחר מיתה קדוש כדמוקמי לה השתא. ורב אדא סבר לה כריש לקיש