רא”ה כתובות סא

בקרקע שיחד לה לפי שהי' דרכן ליחד לה קרקע בכתובתה ולפי שנתיחד לה ואין דינא אלא בקרקע הוצרכו לפרשו שהדין עם היתומים שנותנין לה מעות ומסלקין אותה מן הקרקע. כהדא חדא אתתא הוה פורלא דעשרין דינרין כלומר הית' כתובתה של עשרין דינרין כלומר שמחל' השאר או שנפרעת מבעלה בשעת מיתה מן השטר והוה תמן חד ביתא טב בעשרה דינרין כלומר ולא נשאר מבעל' קרקע אלא בית אחד שוה עשרה דינרין. ואתא עובדא קומי ר' חנינא אמר יהבון לה ביתא או ייבון לה עשרין דינרין כלו' פסק עליהן שיתנו לה או עשרי' דינרין כל כתובתה או קרקע אחר שהיא רוצה קרקע והם אינן רוצין לתת אלא מעות. ואמר לו ר' מונא כי אחר שאין לשיעבוד כתובתה אלא בכדי עשרה דינרין הרי הוא כאלו אין כתובתה אלא עשרה דינרין וכיון שהדין עם היתומים לתת לה מעות אע"פ שהיא אומרת קרקע נותנת לה מעות ומסלקין אותה זהו פירושו בבירור. וכיון דירושלמי פליגא אגמ' דילן אנן כגמרא דילן נקיטינן דבגמרא דילן לית לן ההיא סברא דהא אפי' בנפל הבית אמרינן שאף היא אינה רשאי לבנותו ואפי' שיפצה מספקא לן כל שכן באין לו בית כלל ויש דעות אחרים בשמועה זו. אבל כך נראה דעת רש"י זצ"ל והוא האמת וכמו שכתבנו

(שם) אמר רב נחמן אמר שמואל תבעוה לינשא כו'. עד דאמר רב יהודה כו' עד שלא בב"ד לא ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא. דעת הרב אלפסי ז"ל דאכולהו קאי ונראין דבריו אע"פ שאפשר לומ' דלא דחינון אלא דרב חסדא ורב יוסף. אבל דרב נחמן דלעיל לא דחינן דהיא משמיה דשמואל והא נמי משמי' דשמואל ותמה משכנה כתובתה אמאי אין לה מזונות והלא אפילו נפרעת מקצתה יש לה מזונות דקיי"ל דלית דחש לה לדר' שמעון דאמר לא אמרי' מקצת כסף ככל כסף. ואפש' דמשכנה כתובתה שאני דשעבדה לכולה. ובהא דאמרי' תובעת בב"ד אבדה מזונותיה אמרינן בירושלמי ובלבד מן השופי הא מן האונס לא. כהדא אלמנתה דר' אבה דמוזבה אמרי לה רב אבה בר כהן בעי לך תבעת פורינא ואבדת מזוני מן דאית ידעין מיליה אעלון עובדא קומי ר' יוסי וחזרא למזונה ומהא נמי משמע דתבעוה לינשא וניפייס יש לה מזונות דהא התם דניפייסה ולא אבדה מזונות אלא בשביל שתבע' כתובתה ומסתברא דלאנשי יהודה הוא הדין דתובעת כתובתה אבדה מזונות דאנשי יהודה תרווייהו הוו כתבי לקול' דידה

(שם) מתני' וכך היו אנשי ירושלים כו' אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל קיימא לן כשמואל דהלכתה כוותיה בדיני. ותו מוחלת כתובתה לבעלה נמי אמרי' לעיל אתיא כאנשי גליל כדפרישנא לעיל. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל אע"פ שאין ראיותי' ברורות: אלמנה רב אמר שמין כו' עד אדעת' למשקל ומיפק לא אקני וכל שכן בגרושה דהא אלמנה דמן שמיא אנסי לדידה ולדידיה ואפ"ה אמרי' אדעת' למשקל ומיפק לא אקני לה. וכתבו הגאונים ז"ל דווקא בהא אבל הנותן מתנה לאשתו וודאי אית לה דלא שייך בה האי טעמא דאטו האי מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל ביניהן אוסיא הכי נמי דהדרה מתנה הא לאו טעמא הוא. דהא איכא מאן דאמר התם בבבא בתרא במתנה קנתה והבעל אוכל פירות. ואם אית' דליתא האי סברא אם כן האי מתנה מאי אהני לה שהרי בחייה אוכל פירות ואם מתה יורשה ואם מת הוא אינה זוכה אם כן מאי אהני לה אלא וודאי כדאמרן ההוא דאמר נדונאי לברת זל נדוניא אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי. וה"ה אייקר דרמיא עליהו והכי נמי מוכח באידך דאמרי' ההוא דאמר להו ארבע מאה זוזי מחמרא לברת אייקר חמרא אמר רב יוסף רווחא ליתמי ואתיא בההיא דגיטין דאמרי' ההו' דאמ' מחמרא ליפות כוחו הוא דאמר: סליק פרקא בס"ד פרק

חמישי

(ע"ב) אע"פ שאמרו בתול' הגובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף כו' עד לכנסה מקשינן עלה בגמרא ארישא פשיטא. ומהדרי' מהו דתימא קילותא עבדו רבנן שלא לבייש מי שאין לו קמ"ל. ותמיהא לן הא מילתא אכתי פשיטא אטו אי קא בעי למיתן לה מתנה מי לא מצי יהיב ומסתברא לפרושי דאורחייהו הוה דכתבי לי' לתוספות בכלל כתובה שהיו כותבין ויהבינן ליכי בכתובתיך מאה מנה והיינו דאיכא כיסופא וקמ"ל דלא חיישינן אבל היכא דכת' לה כתובתה והדר כתב לה דיהיב לה במתנה טפי הא פשיט' מילתא ולא צריכא למימר. ויש מן הגאונים ז"ל שאין תוספת צריך קנין אלא הרי היא זוכה באמיר' בעלמא דכי היכי דקיימא לן דאית' לדרב גידל בשע' קידושין ה"ה בשע' נישואין מההוא טעמא גופיה. ובירושלמי אמרן דאפילו אחר נישואין היא קונה באמירה ופירשו הטע' לפי שרוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ואמרי' ויכולה היא אמר' אין מעיקא לי' ומשבק לי' וצ"ת. גמ' רצה לכתוב כו' עד תנאי כתובה ככתובה דמי ה"ה לנדוניא דדינא ככתובה דבכל דוכתא מיקרי כתובה כדאמרינן לעיל אע"פ שכתובת' בבית בעלה בעלה מתה אביה יורשה וכדאמרי' תקנו קבורת' תחת כתובת' ותו הוי ארבע מאה זוזי לכתובתה דברתאי. תדע דהא מורדת דחשבינן הכא ואמרי' לקמן בהדיא דפוחתין לה מנדוניתא. וכן עוברת על דת מפסדת נדוניתה מה שאינו בעין אבל בלאותי' קיימין הא אמרי' לקמן דאפי' זינתה לא הפסיד': וכל זמן שהיא בבית אביה משמע לקמן דאפי' נדוניא מפסדת אלא וודאי דה"ה לנדוניא: למאי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת פי' שאם מכרה או שמחלה' כתובתה הכל בכלל. למורדת לומר שפוחתין לה מן הכל בין מן התוספת בין מן הכתובה. לפוגמת פירש"י ז"ל לומר שאם פגמה מהתוספת אינה נפרעת אלא בשבועה כדין הכתוב' שאמרו שאם פגמה אותה אינה נפרעת אלא בשבועה. וקשיא לן והא מאי למימר' פשיטא דהא בכל חוב דעלמ' נמי הכי דינא דהכי קיימא לן דהפוג' שטרו שכנגדו לא יפרע אלא בשבועה. אבל הנכון שאם פגמה הכתוב' הרי הוא כמי שפגמה הכל ואינה נפרעת אפי' התוספת אלא בשבועה וכן פר"ח ז"ל: לתובעת פירש"י ז"ל כשם שאמרו בתובעת כתובה שהפסידה מזונותיה אף התובעת תוספת אבד' מזונותיה וקשיא לן דהא קיימא לן דלית' לדר"ש דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף אלא וודאי אמרי' דמקצת כסף ככל כסף והרי היא ניזונת בשביל מקצת כתובתה ככל כתובת'. ויש מתרצים דשניא תובעת בב"ד דבהא אפי' רבנן דפליגי עליה דר"ש מודה דתו לא קרינא ביה מיגר אלמנותיך בביתי. וי"מ לתובעת שכשם שהנפרעת מקצת כתובה ניזונת בשביל המקצת האחר כדקיי"ל דלית' לדר"ש. ה"נ אלו נפרעת כל כתובתה ניזונת בשביל התוספת. ואינו מחוור שהיה להם לומר לנזונות או למזונות. ואפשר לפרש לתובעת שאם תבע' כתובת' מן הסתם אומרין שהכל תבעה בין כתוב' בין תוספת ושוב אינ' ניזונת. לעוברת על דת דקיימ' לן דהפסיד הכל דקיימא לן שאין אשה גובה בכתוב' בשבח ששבחו נכסים אחר מיתה כדאית' בבכורות והוא הדין לתוספות

(דף נ"ה ע"א) ולשבועה פירש"י ז"ל דכל היכא דקיימא לן דנשבעת על כתובתה כגון נפרעת שלא בפניו ומן היתומים ועד אחד מעידה שהיא פרועה בכל הני נמי צריכ' שבוע' על התוספת ואינו נכון דמאי שנא תוספת אפי' חוב אחרינא דעלמ' נמי הכי דינא. ויש מתרצים דאיצטריך דאלו מדינא כל כתוב' ראוי' לגבות מן היתומים בלא שבוע' דהא בתוך זמנו הוא וכדאמרי' בבבא בתרא שמתוהו ומת בשמתיה הילכתה כרב הונא בריה דרב יהושע. אלא משום דכתוב' הוי תנאי ב"ד ואלימא מילתא דבי דינא חיישינן לצררי. אבל תוספת מהו דתימא דליכא למימר ביה האי טעמא ובתוך זמנו לגמרי הוא ותיגבי בלא שבועה קמ"ל. ולית' דשעת מיתה זמנו הוא