רא”ה כתובות מד

דלית ליה בן כלל. וכיון דכן הא תו למה לי לגבי האי דינא אי הוי ממון או לא. אי נמי הכי הוה דמצי לאקשויי ליה מהא דכיון דאיכא תרתי דקשיאן עליה מאי היכריח' איכא אין מקשי' מחדא מינייהו וזה נכון

(דף ל"ט) שלש נשים משמשות במוך: פירש"י ז"ל מותרות לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע. הא שאר נשים אע"ג דאינהו לא מיפקדן אפרי' ורבי' אסו' להן להשחית זרע בעליהן מיהו ליתיה להאי פירוש' דאם כן לפום האי טעמא רבנן אסרי והא מאי טעמייהו כיון דמסתכנ'. ואמרינן נמי התם ביבמות לחד לישנ' דאלו מתעברת וודאי מתה. וכיון דכן רבנן כי קאמרי מן השמים ירחמו היינו דלא מיעבר'. דאי מיעבר' לא סגיא דלא מתה וכיון דכן מאי טעמא לא שריא לה במוך. אלא וודאי חייבות לשמש במוך קאמרינן. ובלא מוך אסורות הן לבעליהן. וחכמים אומרים דאינן אסורות אבל הרשו' בידן אבל איסור לבעליהן ליכא שהרי הן אינן משחיתן. ותו משום עונה נמי מותר. וקשיא לן ומאי קושיא דהא אסיקנ' התם ביבמות דה"ק שמא תתעבר ושמא תמות. אבל איכא דמיעבר' ולא מתה. ויש אומרים דהא אמרינן עלה לפום האי לישנא דבנים הרי הן הן כסימנין. ומשום הא מפרשינן לה דה"ק בנים הרי הן כסימנים משעת עיבור. כלומר דאחר שילדה היא כנערה גמורה משעת עיבור. וכיון דכן אפי' כי מפרקי' לן הכי מאי אהני לן דהא הויא לה נערה משעת עיבור. וכיון דכן כי קא ילדה לה הויא לה בוגרת. כדקיימי לן דאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. וכי תימא אם כן הא דקאמרינן התם דאיכא מאן דאמר בנים עדיפי מסימנין. ואמרינן למאי נפקא מינה דאפי' ר"י דאמר עד שירבה שחור על הלבן בבנים מודה. וכיון דכן לפום האי טעמא אפי' למאן דאמ' בני' הרי הן כסמני' מודה ר' יהודה דהא משעת עיבור קאמרי' וכיון דכן כי קא ילדה הא הויא לה בוגרת כדקאמרי' ובבוגר' ליכ' מ"ד דהא כולו עלמא מודה דאינה יכולה למאן. וי"ל נפקא לן מינה כגון שמיאנה כשהיא מעוברת. דלמאן דאמר בנים הרי הן כסימנין מיאונה מיאון. ולמאן דאמ' בנים עדיפי מסימנין מיאונה ולא כלו' הוא ומיהו הכא וודאי בסוגיין משמע לן דאם תתעב' תמות בוודאי קאמ' כלישנא קמ' דהת' והאי דלא שני' לי' הכי הוא כדאמרן והיכי דבא עליה ואחר כך נתארסה חייב וקנסה לאביה דאירוסין לא מפקי מרשות אבי'

(שם) מתני' המפתה נותן שלשה דברים כו'. צער דמאי ופריש אביי צער דחבטה על גבי קרקע. ואידחיה לה ופירשה רב נחמן אמר רבה בר אבוה צער של פיסוק רגלים: אי הכי מפותה נמי כלומר בשלמא למאי דקס"ד צער שהוחבט' היינו דמפותה לית לה. דמפותה דלדעת עצמה ליכא חבטה. אבל השתא דאמרת צער פיסוק רגלים. במפותה נמי איתיה להאי צערא. ומאי שני לן בין אונס לרצון וליכא למימר הא קא מחלה דהא דאבו' הו' ומתרצינן דמפותה דברצון לית לה צער כולי האי כלומר שיהא ראוי לתשלומין

(שם) מתני' אונס נותן מיד והמפתה לכשיוצא. מתמהינן עלה לכשיוצא אשתו היא. כלומר אכתי לא עיילת' אפיקת': אמר אביי אימא לכשלא יכנוס. תניא נמי הכי כו' עד אמר אביי כדי שלא יהא חוטא נשכר. רבא אמר ק"ו ומהו מפתה כו' עד כל שכן. אע"ג דהא איתקוש להדדי. שאני הכא לגבי הא מילתא דחדית בהו רחמנא. שהרי אונס שותה בעצינו. והמפת' אם רצה להוציא מוציא. וכיון דכן הוה אמינא להא מילת' גלי רחמנא דליגמרי מהדדי. ומפתה לדעתו איהי נמי בעי לדעתה ודעת אביה. אבל אונס לא כדקאמר אביי ואפילו הכי קאמר רבא דק"ו הוא. והאי טעמא לא חשיב דאדרבה ק"ו נינהו ובהא מילתא נמי דינא הוא דגמרי מהדדי כי היכי דגמרי לשאר מילי. ואביי אמר טעמא דשלא יהא חוטא נשכר. תניא אידך אע"פ שאמרו אונס נותן כו' עד לא בעינ' דהא דאמרינן כשתצא אין לה עליו כלומר כשתצא לרצונה דאלו על כרחה אינו רשאי

(שם) מתני' כיצד שותה בעציצו כו' אמאי וניתי עשה ונידחי לא תעשה פירש"י ז"ל ליתי עשה דלו תהי' לאשה ולידחי לא תעשה דלא יבא ממזר דאאינה ראוי' לבא בישראל קיימינן. ותמה דהא ליכא עשה דמעשה גופיה קא מימעיט דהא אמרינן רחמנא לא אמר לי' לעשה היכא דאינה ראוי לבא בישראל ויש אומרים דאנמצא בה דבר ערוה קאי דלא קאמר רחמנא אשה הראויה לו אלא בשעת הויה אבל מכל מקום לעולם איתיה לעשה דידה ואינו מחוור אבל הנכון נראה לומר דוודאי מלו תהיה לאשה ליכ' מיעוט' כלל. דמאי משמע אלא דסברא דרבנן היא ומפרשי קרא וסמכי' לטעמייהו. כלומר אע"ג דכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו קאמרינן ולאו דפשטיה דקרא הכי מידרש דהא וודאי ליתה. והיינו דקשיא לן מאי טעמא דרבנן דאמרי מצא בה דבר ערוה או אינה ראוי' לבא בישראל איני רשאי לקיימ'. ואמאי ליתי עשה ונידחי לא תעש' וגדולה מזו במסכת' פסחים ובמסכת סוטה כמו שפירשתי שם בס"ד. והא דמקשי' לעיל בריש פרקין קרי כאן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו. לאו משום דרש' דמתבי' דדרשינן לה הכי דהא אמרן דלאו מקרא הוא דמידרש להו אלא הכי קאמרינן כיון שאמר הכתוב לישא אותה אימא שאין לה קנס אלא כשאני יכול לקיים בה ולו תהיה לאשה. ומפרקינן דאיתרבו להו וקסברי רבנן דאע"ג דאיתרבו לענין קנס אינו רשאי לקיימה אלא כשהיא ראויה לו. והיינו דקשיא לן אמאי לא אתי עשה ודחי לא תעש'. ומפרקינן כי אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דלא איפשר דלא לקיומה נעשה. אבל הכי אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. ופירש"י ז"ל וכיון שכן מלמדין אותה לומר אינו רוצה. ותמה ואי לא בעי אמרה מהו. ואפש' דכייפינן לה עד דקא אמרה לא בעינ' ליה וכיון דכן אנן סהדי דלא ניחא ליה דהא כל היכא דלדידיה איכא איסורא לדידה נמי איכא איסורא וליתיה. אבל הנכון דלא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה אלא בעשה קיים דלא סגיא דלא לקיומי' כדאמרינן הכא כגון מילה בצרעת דלא איפשר דלא לקיומיה לעשה. דהא לא אפשר דלא לקיומיה מצות מילה ובהא הוא דקיי"ל. דאלים למידחי לא תעשה. אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל וכיון דכן כי האי עשה לא קיימ' לן דנידחי לא תעשה. ואע"ג דאיכא עשה דציצית דדחי לא תעשה דכלאים. ואי בעי פטור נפשיה בטלית של צמר. שאני התם דנהי נמי דאפשר ליה למיפטר במידי אחריתי מכל מקום לעולם איתיה לעשה דהא אם לבוש טלית של פשתים לא סגיא לי' דהשתא איתיה לעשה אבל הכא הא ליתה למצוה כלל דאיסתלקא לגמרי כיון דאמרה לא בעינא. ובכי הא וודאי לא אתי עשה ודחי לא תעשה וזה הנכון

(דף מ"ב) מתני' יתומה שנתארסה ונתגרשה ר' אליעזר אומ' האונס חייב והמפתה פטור. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ר' אלעזר בשטת ר' עקיבא רבו אמר' דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה. ממאי מדקתני ר' אלעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור יתומה פשיטא. הא קמ"ל דנער' שנתארס' ונתגרשה כיתומה. מה יתומה לעצמה אף נער' שנתארסה ונתגרשה לעצמה זו קשה לדברי בעלי התוספות ז"ל שהם סבורי' שאין אדם יכול למחול קנס קודם העמדה בדין דהא הכא דקסבר ר' אליעזר דנערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה קתני האונס חייב והמפתה פטור. ואלו לא היה אדם יכול למחול קנס. אם כן הרי הוא חייב לגמרי באונס על הקנס הוא שהרי אין אדם יכול למחלו. ועל בושת ופגם וצער גם כן הוא חייב דהני דאביה הוו. ותו ביתומה נמי כי קתני המפתה פטור לא אפשר למימר אקנס דהא אמרינן דלא מציא מחהל. ותירצו דוודאי הכי הוא דהא דאמרינן המפתה פטור לאו הקנס קאמרי' אלא בבשת ופגם. ודווקא איתומה אבל נתארסה ונתגרשה הרי הוא חייב בכל. ואנן היכי דייקינן דר' אליעזר בשיטת ר"ע ס"ל ממאי דקתני מתני' יתומה שנתארסה ונתגרשה יתומה פשיטא כלומר פשיטא לן דהכי הוא דינא ביתומה כדקתני. בלאו טעמ' דנתארס' ונתגרשה והא תו למה לי למתני נתארס' ונתגרשה כיון דתני יתומה. אלא הא קמ"ל דנערה שנתארסה ונתגרשה כי יתומה לענין קנס שאף