רא”ה כתובות ד

דסבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ופרכינן אי כר' יוסי חליצה נמי לא תיבעי. ואמרינן דמספקא ליה לר' הונא אי הלכה כר' יוסי בעל פה או לא ואלו בין גיטין למתנה לא מפלגינן כלל. אע"ג דהתם תליא במיתה הוא ותו שמעינן להו לרבותינו נמי דאית להו האי סברא דר' יוסי אפילו על פה כדמוכח בהדיא סוגיין דהתם וי"ל דרבי יוסי עדיפא לה מרבותי' דר' יוסי אית ליה זמנו של שטר מוכיח עליו אפי' לאחר מיתה ואלו רבותי' לא אשכחן להו האי סברא אלא במקיים והוי אמינא דשני לן בינייהו והיינו דלא סגיא לן ברישא דבהא אפשר דאפי' רבותינו מודו בה לרבנן כיון דלאחר מיתה הוא. אבל סיפא מפקא מינייהו דהא סיפא דאפי' מחיים לא אמרינן אבל קושטא דמילתא דלא שני לן בינייהו כלל. והיינו דלא מפלגינן כלל התם בגיטין

והרב רב יוסף הלוי בין מאגש ז"ל: תירץ דאי מרישא אמינא ההוא בשמת בתוך זמנו כגון שכתוב בו סתם חדש או שנה ולא נזכר יום בחדש או בשנה דתו ליכא למימר זמנו של שטר מוכיח עליו שהרי מת תוך החדש או השנה אבל מסיפא ממשנה יתירא יוסי וסברי נמי אין אונס בגיטין ופליגא רבנן אתרויהו ולא נהיר כדכתיבנא בגיטין פרק מי שאחזו בס"ד ותו קשיא לן מדרבותינו גופא שמע מינה דהתירוה לינש' אלמא אית להו אין אונס בגיטין ואיכ' דמתרצי דרבותי' דלמא תרתי סביר' להו לקול' דסברי לה כר' יוסי וסברי נמי אין אונס בגיטין ופליגא רבנן אתרויהו ולא נהיר דאדרבה כיון דפליגי רבנן אחדא ולא אאידך אמרינן מרבותינו נשמע לרבנן ותו דהא האי סברא דאין אונס בגיטין לאו פלוגתא דתנאי דנהי' דרבותינו דאמורא היא דהיינו ר' יהודה נשיאה ואם אית' דרבותינו סברי לה הכי ודאי עדיפא לן לאיתויי מינ' מדשמואל ואיכא למימ' דרבותינו איירי בכה"ג כגון דאתני בהדיא אבל הא דהדר מותבינן מסיפא מעכשיו אם לא באתי ליכא לדחויי בדאתני דהא משום משנה יתירא הוא דאתינן עלה דהא תו למה לי היינו רישא מהיו' אם וכו'

אלא רבא סבר' דנפשי' קאמר משום צנועות ומשום פרוצו' מעיקרא נמי הכי אית לן למימר מאי טעמא דבגיטין הוא דאמר האי סברא. ולא אתי למימר השתא אלא דלית ליה לרבא הא אלא מסברא. והא אמרינן משום צנועו' ומשום פרוצות כלומ' דאלו מוקמינן להו אדינא אמרי' דיש אונס. ומיהו מסתמא לית לן למיחש לאונס והיינו דאיכא משום צנועו' ומשום פרוצות. דזימנן דלא אניס ומדינא שרי אפי' מסתמ'. וזימנין דהוי הכי קושטא. וסברה דאניס דחיישא להכי לפני משורת הדין שלא תבא לידי תקלה ומשום פרוצו' דזימנין דאניס ודינא דלא להוי גיט' ואמרה לא אניס. דבעי' למיקם אדינא ודינא הוא דלא חיישינן לאונס. וקיימא ומנסבא. ונמצא גט בטל ובני' ממזרים. ובגיטין שייכא האי תקנת'. אבל לא בקידושין. דבקידושין כה"ג מן הדין היא מקודשת. כגון שאמר לה הרי את מקדשת לי אם לא באתי מכאן ועד יו' פלוני דלית לן למיחש לאונס. דאלו אניס וודאי לא הוי קידושין כיון דאמרת יש אונס אלא דלא חיישינן להכי ומיקדשא מדינא וכיון דמדינא מקודשת תו ליכא משום צנועות ופרוצות דלא צנועות הן דהא מדינא מעגין ופרוצות נמי הא אסירן הילכך בקידושין לא משכחת לה האי חשש' ואלו קאמר נמי אם באתי תהא מקודש' ונאנס ולא בא בזו דברי הכל אין אונס ואפי' בגיטין לכולי עלמא בין לקיים הגט בין לבטל הגט. ואע"ג דבביטול הגט לא שייך טעמא דצנועות ופרוצות אפ"ה בהא דאמר אם באתי ונאנס ולא בא לדברי הכל אין אונס שכיון שנתבטל אע"פ שנתבטל מתוך אונס ליכא למימר דחשבי' ליה כאילו לא נתבטל דמ"מ הרי לא נתקיי' התנאי וראיה לדבר איצטלית דלא סגי' לה בדמי' ובטל גיטא דנתינה בע"כ למ"ד הת' לא שמא נתינ' ובטל גיטא דמ"מ הרי לא נתקיי' התנאי ולא אמרינן נמי יש אונס אלא בתולה בדע' עצמו כגון אם לא באתי אם לא עשיתי כך וכך. או אם באתי או אם עשיתי כך וכך. וכן בתולה בדעתה דלגבי הא מלתא כחד נינהו. אבל בתולה בדעת אחרים כגון אם יבא פלוני אם לא יבא לא אלא כל היכא דנתקיים התנאי הרי נתקיים ואין אונס, וטעמא דמילתא משום דתולה בדעת עצמו הי' סבו' לקיים התנאי וכשהוא אונס עכשיו עליו שלא הי' יכול לקיים תנאו הרי הוא כנאנס על עיקר המעשה למפרע והיינו דאמרינן יש אונס וזה ראוי לומר בתולה בעצמו אי נמי בתולה בדעתה אם תבוא אם לא תבא ומיהו בתולה בה ודאי לא שייך למימר בה כלל תקנתא לעולם משא"כ בתולה בדעת אחרים וכן הדין במתנה וכן במכר והוי יודע דאע"ג דאמרינן טעמא דאין אונס בגיטין משום צנועו' ופרוצות טעמא דעיקר תקנתה אמרי' אבל לא פלוג רבנן וה"ה אפי' היכא דליכא למיחש משום צנועות ופרוצות וכגון דאמר לה זה גיטך אם באתי ונאנס ובא דבהא ליכא למיחש משו' צנועות ופרוצות דהא אתא אפ"ה לעולם אין אונס ושמעינן ליה מהנהו תרי לישני דרב יוסף דבפרק כל הגט בההו דאמ' אי לא מפייסנא עד תלתין יומין להוי גיטא ופייסא ולא איפייס' ואיתמר בה תרי לישנא משמיה דרב יוסף חד אמ' דהוי גיטא וחד אמ' דלא הוי גיטא ואיתמר עלה הא כמ"ד יש אונס בגיטין הא כמ"ד אין אונס בגיטין ובההיא דהתם ליתא להאי טעמא אלא לאו דוודאי לא שנא כדפרשית מ"א

נ"ר

(דף ג' ע"א) ומ' איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גיטא ומדרבנן שרי' אשת איש לעלמא אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואיפקעינהו רבנן לקידושי' מיניה הא תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר איכא דמפרש דקדיש בכספ' דקדושין מדרבנן וליתא כדכתב רש"י ז"ל אלא תינח דקדיש בכספא דהפקר ב"ד הפקר אבל קדיש בביאה מאי איכא למימר ותמה כיון דאמר כל דמקדש אדעתא רבנן מקדש מה לי כסף מה לי ביאה הרי הוא כעל מנת שירצה אבא והא לא רצה וא"נ דהכי קאמר תינח דקדיש בכספא דכיון דהפקר ב"ד הפקר איכ' למימר דעל דעתם קדי' כיון דברשותייהו לאפקועינהו אבל קדיש בביאה מאי פסקא על דעתם קדיש דהא לאו מילתא דתליא ברשותייהו היא ומהדר' שוויה רבנן לבעילתו בעילת זנות כלומר הא דאמר כל דמקדש אדעתה דרבנן מקדש לאו משו' הכריחא הוא אלא מדעתם שכל אדם רוצה לעשות דבריו כרצון חכמים ואם תאמר ביאתו מה תהא עליה שוויה רבנן בעילתו בעילת זנות. והעיקר כפשוטן של דברים דהכי קאמר קדיש בביאה מאי איכא למימר כלומ' מה תהא על ביאתו ואהדר ליה שוויה רבנן וכו'. דכיון דאדעתייהו קדיש הוה ליה כעל מנת שירצה אבא והא לא רצה. ומאן דמפרש שוויה רבנן לבעילתו בעילת זנות משו' דאמרינן בקידושין דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ליתא דהא קיימ"ל מנגיד כרב ואצטריך גיטא כשמואל. והקשה רבי' שמואל ז"ל אם כן יכולין ממזרי' לטהר ועוד הבא על אשת איש היאך נסקלין על ידה התראת ספק הוא והא דאמרינן נמי בגיטין בטלו מבוטל דברי ר' רשב"ג אומ' אינו מבוטל. ומפרשינן התם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי' מיני' קשיאן בה כל הני ועוד נמצ' דיכול לחפות על בת אחותו וי"א דכי אמרי' אפקעינהו רבנן לאו למימר דמפקעי להו לגמרי אלא כלומ' דכיון דברשותייהו דרבנן לאפקועי גמר ויהיב גיטא דלא לישוויה בעילתו בעילת זנות ואפי' בקידושי כסף בארוסה איכא למימר משום דלא לאפקועי קידושי' וכי אתי לידי נישואין לא לישוויה בעילתו בעילת זנות וכי תימא דלמא משום תקנת בת אחותו לא גמר ויהיב גיטא ומבטל ליה משום דניתי לידי אפקועי קידושי דהא בהכי ניחא ליה איכא למימר כיון דבהא דהכא ליכא משום מחפה על בת אחותו דהאי מילתא לא הוי בכונה ואי משום ההיא דבטלו כיון דביטוליה לאו אדעת' דהדר ליה אלא משום אפקועי קדושי' בהא ביטולי' לאו ביטול ולא כלום הוא אבל לאו למימר דמפקעי רבנן קדושי' וכי תימא והא אשכחן לה בבבא בתרא דאמרי' הת' תלי' וקדיש לאו קידושין משום טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והתם נמי ביבמות אמרינן הכ' בההיא דאיקדשא כשהיה קטנה וגדלה ויתבי אבי כורסיא ואתא אחרינא וחטפה ולא אצרכוה גט משני מהאי טעמא י"ל הת' הוא שהקידושין שלא ברצון חכמים. וכיון דכן אקפעינהו ולא אצרכוה גיטא. אבל כל היכא דמיקדשא ברצון חכמים א"א להוציאה בלא גט

ורבינו אומר דהא לא איכפת לן אם יכולי' ממזרי' ליטהר. והלואי שיטהרו. והא דאמרי' נמי שיכול לחפות על בת אחותו הא נמי לא איכפת לן. דהך תקנת' עדיפא לן שלא תבא לידי קילקול ולא איכפת לן אלא שלא יהא מחפה על בת