רא”ה כתובות ג

בתולה נשאת ליום הרביעי. ואלמנה ליום חמישי שפעמים בשבת דינים יושבים בעירות בשני ובחמישי שאם היה לו טענו' בתולים היי משכים לב"ד כלומר לאלתר דחיישינן לאקרורי דעת' כדאיתא התם בגמרא. ופרש"י ז"ל ומתוך שיבא לב"ד שמא יבואו עדים ויתברר הדבר שזינת' תחתיו משמע דטעמ' משו' שמא יבואו. עדים הא לאו הכי לא מהימן אפילו לאסרה עליו ודינא הוא דהא תרי ספיקא הוא. כדאיתא בגמרא שלנו אלא באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד. מיהו קשה הא דאמרינן בגמרא גבי ההיא דרבי אליעזר דאמר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו דאתי למיפשטה ממתני' ולא אדחי לה. אלא משום דאמרינן דמתני' בטוען טענת דמים. מ"מ היכי דתהוי או טענת דמי. או טענת פתח פתוח. משמע ע"פ עצמו שמעינן לה. ונראה לומר דוודאי הכי הוא דעיקר תקנה משום הנך הוי שהוא נאמן עליהם ע"פ עצמו דהיינו אשת כהן או שנתקדשה פחות משלש שנים. מיהו אלו ליכא למיחש אלא להנך ולא לאחריני כלל משום הני וודאי לא מתקני רבנן. אלא כיון דמהימן בהני אפי' ע"פ עצמו. וכולהו איכא סרכא דחששא דלמא אתי סהדי תקנו בכולהו. והיינו פשיטותא דאתי למיפשט ממתני' דמתני' לא סגי דלא מהימן ע"פ עצמו. או בטענת פתח פתוח או בטענת דמים. הלכך תקנה דיום הרביעי אכולהו היא. ובמתני' לא תנן אלא טעמא דבתולה דקביע. ולאו טעמא דאלמנה. דאמרי' עלה בגמרא דהוי משום ברכה או משום שקדו דלא קביעי טעמא. דאי אדם בטל ליכא משום שקדו. ואי אמר לא איכפת ליה. ליכא נמי משום ברכה כדמוכח בגמרא. והיינו נמי דלא תני טעמא דברכה בבתולה. ולא טעמא דשקדו משום דלא פסיקא ליה דאי טריח ליה ליכא משום שקדו כדאיתא בגמרא

אמר רב יוסף אמר רב יהודא אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי פירושא דהאי שמעת' הכי מסתברא דבעי' דרב יוסף לאו אשאר ימים הוי כלומר למה אמרו ברביעי ולא בשאר ימים. אי משום האי טעמא דתני בהדיא שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד אלא על כרחך בעי' דר"י הכי הוא למה הוזכר יום רביעי יותר מבאחד בשבת דהך טעמא שייך נמי בא' בשבת ומהדרינן לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה יכול הגיע זמן באחד בשבת יהא מעלה מזונות לכך שנינו בתולה נישאת ליום הרביעי כלומר לאו לענין נשואין. דלענין נשואין וודאי באח' בשבת כמו בד' בשבת אלא לענין מזונו' דד' בשבת ראוי לנשואין יותר שאם הגיע זמנה באחד בשבת אין מעלה לה מזונות ואם הגיע ברביעי בשבת מעלה לה מזונות אבל לכנסה ודאי רשאי באחד בשבת כרביעי בשבת

אמר רב יוסף מרי' דאברה' תלי תני' בדלא תני' הי תני' והי לא תני כו' אלא תליא תני דמפר' טעמ' כו' כלומ' האיך הוא יכול לתלות משנתינו שדברים מפורשים דיום רביעי ראוי לנשואין ולא יום אחר. ויאמר שלא יהא יום רביעי שנוי לענין הדין שהוזכר עליו דהיינו לענין נשואין. ויהא דוקא לענין אחר שלא הוזכר עליו כלל. דהיינו לענין מזונות שלא הוזכר בה יום רביעי כלל אלא הגיע זמן סתם משמע כל שהגיע ביום ראוי לנשואין ובכלל קושי' נמי היא גופה מ"ט כיון דאמרת דאחד בשבת ראוי לנשואין. אם הגיע הזמן בא' בשבת אמאי אין מעלה לה מזונות. ומהדרינן אלא אי אתמר הכי אתמר אר"י מר שמואל מ"מ אמרו בתולה נשאות ליו' ד' דוקא. דאי משו' השכמה לב"ד. תנשא בא' דאית' נמי להאי טעמא. דודאי ליו' רביעי לענין נשואין ולעכב תני' ומהדרי שקדו חכמי' על תקנות בנות ישראל. שיהא טורח בסעודה כלומר משום הא דתני שקדו חכמי' על תקנות בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימי' א' בשבת ב' בשבת ג' בשבת. ובד' כונסה. ולאו סברא דשמואל היא. דהא מתני' היא בהדי'. אלא דמפרש לה במתני' ממתניתא. והכי מוכח מהא דאמרינן לקמן. והא בעינן שקדו. דטרח לי וכו'. ואמרינן מאי שקדו דתני'. אלמא לאו דשמואל היא. והאי דקרי לי' תקנת בנות ישראל כדין שיהא פנוי בשבעה ימי המשתה לשמח עמה: א"נ לפי שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ואמטו להכי א' בשבת לא קא חזיא. שאין אדם טורח בסעדה אלא אותה שבת. והיינו דאמרינן לקמן מן הסכנה אילך נהגו העם לכנוס בג'. ולא נהגו בא' בשבת משום דבעינן שקדו מאי דאפשר. ובג' איכא שני ימים מיהת. והיינו דאמרינן ובשני לא יכנוס. דג' עדיף דאיכא שקדו טפי. ובירושלמי אתמר עלה אינו דומה משתהא יו' א' למשתהא ב' ימי'. ומ"מ טעמא דנהגו העם לכנוס בג' ולא בא' בשבת משום שקדו הוא כדפרישית. וכיון דא' בשבת לא חזיא. ליכא נמי דחזי בשאר יומי אלא ברביעי כדקתני טעמא. שאם הי' לו טענות בתולי' הי' משכי' לב"ד. ועכשיו ששנינו שקדו לאו במתניתין קאמרי דכי לית' במתני' מאי הוי. הא מתניתא היא בהדיא. אלא כלומר והשתא דאיתנה לן במתני' טעמי דשקדו אע"ג דמתני נמי קתני לנישואין יו' רביעי. אי לאו שקדו ה"א דרביעי דתנן לאו דוקא דהא. טעמא דקתני. בא' בשבת נמי מישך שייך. ולא תני רביעי אלא לאפוקי שאר ימים דלא שייך בהו האי טעמא דקתני. אבל השתא דאתניי מתניתא דשקדו. ואיתברר לן מינה טעמא דמתני' דהכא דרביעי דווקא. וכיון שכן אותה ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה. הגיע זמן באחד בשבת. מתוך שאין יכול לכנוס אין מעלה לה מזונות. לפיכך חלה הוא. או חלתה היא. או שפירסה נדה אין מעלה לה מזונות

הא דאמרינן א"ר אמרה ליה נסתפחה שדהו. פירש"י ז"ל כלומר מזלך גרם. ואיכא דקשי' ליה אדרבה חלה הוא נימא מזלה גרם. ולא יעלה לה מזונות. וכדאמרינן גבי קטלנית. דאיכא מ"ד מזלה גרם. ותירצו דשאני התם דהתם גבי מיתה איכא למימר מזלה גרם. דמיעגנא ויתבי ארמלו. אבל גבי חולי אפי' חולה דידה דליכא אלא ביטול פריה ורביה. כיון דאיהי לא מיפקד'. ואיהו מיפקד מזלו הוא וקושי' מעיקרא ליתא דהכא לאו משום מזל ממש אתינן עלה אלא לומר דכיון דמטא זמן נשואין ועכבה לאו דידה. אלא דלא חזיה ליה פסידא דידי' הוי. ודינא הוא דיהיב ליה מזונא. והכי דאיק לישנא דרש"י ז"ל. ואע"ג ששנינו במשנתינו והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו אינו ענין לה דהתם הוי כמו מום. וכיון דתחתיו נולד בה שותה בעציצו אבל כאן לענין מזונות מזונות בנישואין תליא מילתא. וכיון דלא חזיא ליה אפשר דלא יהיב לה מזוני

(דף ב' ע"ב) לא נשאו לא קתני כגמ' דא"כ ה"ל למיתני אוכל' משלהם. אמר רב אשי לעולם כל אונסא לא אכלה. ודקא מעכבי אינהו. אלא איידי דתני ריש בדידהי. תנא סיפא נמי בדידהי וכן הלכתא: (שם) אמר רבא ולעניין גיטין אינו כן. אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין. מנא לן לרבא הא. אלימא מהא דתנן ה"ז גיטך אם לא באתי כו' דלמא לעולם אימא לך תלה נמי אינו גט. והיא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה. כלומר אפי' היכא דליכא טענת אונס כגון דליכא תנאי דקאמר זה גיטך אם מתי. וקשיא לן וממתני' היכא שמעינן לה דהא אתינן השתא למימר דיש אונס וכיון דכן מתני' תיפוק ליה משום דיש אונס. ולעולם אימא לך יש גט לאחר מיתה. ויש מתרצים דאע"פ דנימא בעלמא דיש אונס במיתה ודאי אמרינן דאין אונס. משום דלא ניחא ליה דתיפל קמי יבם. ודינא הוא דלהוי גט. אלא דאין גט לאחר מיתה. וה"ה לחלה דאינה גט. ומשום דיש אונס וליתא דאכתי לא קים לן האי סברא אבל אפשר לפרש דה"ק והיא גופא קמ"ל. מדנא תני חלה. ותני מת דדוקא מת. ומשום דאין גט לאחר מיתה. ואפי' בלאו טעמ' דיש אונס וכגון דאתני בהדי' והא דאמרי' דילמא לאפוקי מרבותי' קשיא לן ולאפוקי מרבותינו מרישא שמעת מינה דאלו לרבותי' כיון דסוברי' זמנו של שטר מוכיח עליו ה"ז גט כדקתני סיפא מעכשיו אם מתי הרי זה גט וכ"ת כי קאמרי' רבותי' מחיי' אבל רישא דתלי' במית' לא משו' דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דתיחול גיטא מחיים דהא לא מגרש לה אלא משום יבום. ודלמא לא ניחא ליה נמי במעכשיו אלא אי אמר לה בהדיא. רבותינו בשיטתא דר' יוסי אמרוה ור' יוסי אפילו לאחר מיתה נמי אמר כדתנן הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו. מהיום לאחר מיתה רבי יוסי אומר אינו צריך ושמעינן ליה נמי לר' יוסי דלא שני ליה בין גיטין לממון מהא דאמרינן התם בגיטין בפ' מי שאחזו אהא דזה גיטך אם מתי אמר ר' הונא חולצת: ואמרי'