רא”ה כתובות כג

יצחק איירי' בטוענו כדפרי' התם אבל הא דר"א דקס"ד דמיירי בשאינו טוענו קשיא אם כן לית ליה משיב אבידה פטור

(שם) מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע פי' דהא חזינן בכמה מתני' ומתנית' וקיימ' לן וודאי דכופר בכל פטור. ומודה מקצת הטענה חייב. וכיון דכי כופר בכל פטור כשמודה מקצת אמאי חייב. חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. פי' כולה חדא מילתא היא והכי קאמר חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו דהאי בכולי' בעי דלכפרי' אלא שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וכי תימא כיון שאין אדם מעיז פניו יהא נאמן עליו. האי בכלי בעי דלודי ליה ואשתמוטי הוא דמשתמיט ליה. סבר עד דהוי לי זוזי ופרענ' ליה ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי לי' בכול' שאלו היה יוצא מב"ד זכאי היה מחזיק בטענתו. וכבר פירשתיה במ' גיטין ובבא קמא בס"ד. דר"א סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז. כלומר אע"פ שאין בו ברי שמכחיש לי אפי' הכי אינו מעיז. ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז דאיהו גופיה קים לי בעובדא ואין אדם מעיז פניו להכחיש את חבירו במה שהל' יודע בין במלו' בין בפקדון אבל בבנו מעיז דלא קים לי' ומדלא העיז משיב אבידה הוא ואיכא דמפרש דהא דמפרשי' פלוגתייהו בדרבה אתיא בטוענו קטן והיינו דקרי ליה ר"א בן יעקב מטענת עצמו ומיהו רבנן אפי' בגדול פליגי והכי דאיק לישנייהו וטעמ' נמי איתיה לגדול כדפרישנא ותו לא מידי

(דף י"ח ע"ב ) אמר רמי בר חמא ל"ש אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון אבל אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנין. פי' ואע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר אבל אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין כיון שכתב ידן יוצא ממקום אחר משום דמשוי נפשייהו רשיעי. אבל ברישא דמתני' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנין אפי' באנוסין היינו מחמת ממון דקס"ד השתא דכיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוה לי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומהימנ' אכל מאי דקאמרי. וכ"ת השתא דקס"ד דאפי' בשכתב ידן יוצא ממקום אחר כל היכא דלא משוי נפשייהו רשיעי מהימני ומאי אנוסין דמתניתין מחמת ממון אבל מחמת נפשות מהימני. א"כ כי קאמרי' קטנים היינו אמאי אין נאמנין דהא לא משוי נפשייהו רשיעי והוה לי' כאנוסין היינו מחמת נפשות. יש לומר דכי קא אמרינן דלא מהימני משו' דמשוי נפשייהו רשיעי. הוא הדין כל היכא דקא מודו דשלא כדין עשו השטר. והיינו טעמא דקטנים. לאפוקי אנוסין היינו מחמת נפשות דליכא למימר שעשו השטר שלא כדין שכך יפה להם וכך חובתם. ולפום האי לישנא דרמי בר חמא אי' לן לפרושי פסולי עדות היינו דמתני' גזלנין או משחקי בקוביא דמשוי נפשייהו רשיעי אי נמי קרובים היינו ונתרחקנו דהוה לי' כקטנים שעשו השטר שלא כדין אמר לי' רבא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד: וכ"ת ה"מ על פה אבל בכתב לא והאמר ר' שמעון בן לקיש עדי' החותמין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. כלו' דכי היכי דבעל פה אחר שנחקרה עדותן בב"ד אינן יכולין לחזור בהן. אבל קודם לכן יכולין לחזור בהן ה"נ כיון דחתימי בשטרא הוי להו כמי שנחקרה עדותן בב"ד. והכי איתא בירוש' העדים מה שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לזכות בין לחייב בין לאסור בין להתיר אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו. הרי אלו נאמנין ואם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו אין נאמנין. ר"ל אמר עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. ומיהו דהא דקתני במתני' נחקרה עדותן לאו דוקא אלא במידי דבעי חקירות נמי בשאר מילי ובשעשו חקירות אבל בעלמא כיון שהעידו שוב אין יכולין לחזור בהן וכן דעת רבינו נ"ר והלכ' קבועה היא והרב אלפסי ז"ל כתב' ביבמות בפ"ד

אחין

(שם) אלא אי איתמר אריש' איתמר הרי אלו נאמנין. אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות. אבל אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין. ואע"פ שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר והוה לי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר אין אדם נאמן לעולם לשום את עצמו רשע. והשתא לפום האי לישנא בתרא ליכא פרושי פסולי עדות דמתני' גזלנין. אם כן אפי' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין כדאמרן אלא קרובים היינו ונתרחקנו. אי נמי משחקי קוביא כדפי' רש"י ז"ל. דכיון דפסולה דרבנן הוא וטעמ' דפסולייהו ליתא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם הרי הוא כקטני' היינו שאין נאמנין

והרב ר' יוסף הלוי אבן מאגש ז"ל תירץ דאפי' תימא מאי פסולין היינו גזלנין. כיון דקא מודי בגופי' דסהדות' ואין אומרין שחתמו שקר בעדות זו. ואפילו בהך פסולה נמי דקאמרי. לא אמרינן אלא היינו והשת' לא הוי דעשה תשוב' מהימנא. וליתי' דאנוסין היינו מחמת ממון אנוסין היינו קאמרי והשתא לא. דעשו תשובה וא"ה לא מהימני. ומה לי אי פסולייהו דקא מודו אהאי סהדותייהו או מילתא אחריתי. וק"ל כיון דפלגי' דיבורא דאמרינן כתב ידן הוא זה אבל לא היו אנוסין. אימא הכי כתב ידן הוא זה ואנוסין היו דפלגי' דיבור' ולא מהימן לן בהא דמחמת ממון אלא אימא מחמת נפשות. דהא אלו אתו ואמרי כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו לא מפרשי אי מחמת ממון אי מחמת נפשות. הא וודאי סתמא מספיק' לא גבי' בהו. השתא נמי לא ניהמנינהו במאי דקאמרי מחמת ממון ותהוי כמאן דקאמרי אנוסין היינו סתמא. ומסתברא לתרוצי דלא אמרינן פלגי' דיבורא אלא בשתי עדיות. אבל בחד עדות לא. והכי אתיאן כולהו הא דסנהדרין דאמרינן פלוני רבעו לאנסו. הוא ואחר מצטרפין עליו להרגו. לרצונו רשע הא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע פי' ואפי' אמר לרצונו לא מהימני ליה בהא. כלו' דהוה לרצונו הוא ואחר מצטרפין עליו להרגו דהוי לי' שתי עדיות חלוקין שאין צריכין זה לזה על שני ענינים חלוקים שיוצא מהן הני מעשים והן שני דינין אפשר לזה בלא זה. חד דפלו' רבע דהיינו חד עדות ואידך דמסהיד אנפשי' דנרבע לרצונו ואנן מהימנינן לי' בקמא ולא באידך. כשם שאלו לא היה מעיד אלא על עצמו והיה בא לב"ד להעיד על עצמו שנרבע לרצונו. שאינו נאמן על עצמו. ונאמן על אותו אחר שאלו לא היה מעיד עכשיו על עצמו כלל בעדות זו אלא שהי' אומר שפלוני רבע ואינן צריכין להעיד מי ומי. וכן אותה שאמרו ביבמות הרגתי והרגנוהו תנשא אשתו שאף זו שתי עדיות הן אחד שמעיד שמת אותו איש. והאחד שמעיד על עצמו שהרג והן חלוקין שאין צריכין כלל זה לזה. שהרי אפשר שמתאותו איש בלא שהרגוהו ואפשר שנהרג בלא שהרגו איש זה וכיון שהן מעידין שמת אי זה ומעידין שהרגו את הנפש על מה שמעידין על עצמן אין נאמנין ואעפ"כ נאמנין במה שמעידין על אותו איש. והכי נמי אתיא מתני' דהכא דאמרי כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו שהן שתי עדיות שהן מעידין שזה כתב ידן וזהו עדות אחד ואח"כ מעידין עדות זו שאנוסין היו מחמת ממון בעדות זה והרי אין מעידין על עצמן שהעידו עדות שקר בשביל ממון בלא עדות כתב ידן והרי אלו שתי עדיות חלוקות שמעידין שזה כתב ידן ושהעידו עדות שקר בשביל ממון ואפשר לזה בלא זה. לפיכך מאמינין אותן בראשונה שזה כתב ידן ולא בזו שהם אומרין שעדו' שקר העידו בשביל ממון. כי היכי דאלו אתו בעלמא וקא מסהדי אנפשייהו הכי דלא מהימני. ותו ליכא למימר דכי הימנינה דאנוסין היו ולא מחמת ממון אלא מחמת נפשות. דהא חד עדות הוא דעיקר עדות אנוסין היינו וכיון דאנוסין הוי לא סגי דלא הוה או מחמת ממון או מחמת נפשות. אידך או מחמ' נפשת פרושי הוא דמפרש ופי' בעלמא הוא. וכגון הא וודאי הויא חד עדות ובחד עדות לא פלגי' דיבורא ודבר ראוי הוא ומוכרע מן הסברא. ואל תשיבנו מאותה שאמרו בב"ב בפרק יש נוחלין בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן. ואיבעיא לן אמר למפרע מהו הימוניה להבא. ופליגי בה רב מרי ורב זביד חד אמר פלגי' דיבורא וחד אמר לא פלגי' דיבורא וקשי' לן ומאי שנא מדרבא דאמר רבא פלו' בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה. ומתרצינן בתרי גופי פלגי' בחד גופא לא פלגינן דבו' עלמא אי לאו טעמא דחד גופי פלגינן. ואע"ג דהוי כחד עדו' ואפי' בהא איכא מאן דאמר דפלגינן דיבורא. ואף על גב דחד גופי לא חיישינן עלה ואף ע"ג דהוי חד