רא”ה כתובות כד

עדו' וי"ל דההי'. דהת' מי מהיינו טעמ' דמאן דאמ' לא פלגינן עדו' וי"ל דההי' דהת' נמי היינו טעמ' דמאן דאמ' לא פלגינן ולא סוף דבר בין שני גופין לגוף אחד אלא ה"נ קאמר. התם שני גופין שהן שני עדיות שמעי' על אשתו ועל אותו פלוני אח' הכא חד גופי שהוא חד עדות. ולא נקט חד גופי אלא איידי דאידך תרי גופי. וה"ה לחד גופי' בשנת עדות. ונקט ליה האי לישנ' לארווחי טעמי' למימר' דלא דמיאן כלל. ואידך דאמ' התם פלגי' דיבורא משום דהימנותיה דבעל משום טעמא דמתוך שבידו לגרשה. וקס"ד דכיון דהימנותה משו' טעמ' חד דינא הוא דלמאי דקא סגי טעמ' מהימן לאידך לא מהימן ובה' פלגי דיבורא אפי' בחד עדות כיון דמשו' טעמ' אתי' עלה. ואידך סבר ל"ש הכי ולא שנא הכי כיון דחד עדות הי' לא פלגי' דיבורא ולא מהימן וזהו הנכון

(שם) תנו רבנן אין נאמנין לפסלו דברי ר"מ וחכמי' אומרים נאמנין בשלמ' רבנן כטעמייהו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אלא לר"מ מאי טעמא בשלמא פסולין מלוה גופ' מידק דיק וחתים. כלו' דאין דייני' להו לפום מילתייהו דקא אמרי וכי קאמרי פסולין היינו הא קא מודו בשטרא דקושטא הוא אלא דפסולין הוי. ולפום מילתייהו דיינין להו דלפום טעמייה כיון דקא מודו דקושטא הוה תו ליכא להימנינהו דפסולין היו דכיון. דקושטא הוה וודאי מלוה מידק דייק ומחתים ולא אחתי' אלא כשרים. קטנים נמי כדריש לקיש דאמ' חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול פיר' וה"ה דאמרינן אליבא דר"מ שאין העדי' חותמין על השט' אא"כ נעשו גדולי' ורבנן נמי אפש' דמודו לר"ל וא"ה פליגי בהא דליכא למימר חזקה אלא בהעדי' כשרים דבהא איכא למימר חזקה דכיון דסהדי כשרים לעולם לא חתמו על שטר קטן מה שאין ראוי לומר כן גבי עדים כשהן קטנים דלאו בני דעת. אי נמי אפש' דהכי נמי סברי רבנן דאפי' גבי עדים אמרי' לה שאין חותמין על השטר אא"כ נעשו גדולים. ומיהו לא אמרי' לה במקום מגו דכיון דאיכ' מגו דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין. וקיימא לן כר"ש בן לקיש אליבא דרבנן. והרב אלפסי כתב' בפ' זה בורר והכי אמרי' בבבא בתרא יפה ערערו בני משפחה לומר קטן היה בשעת מיתה דכל היכא דאיכ' מיגו שאין יכולין לקיים חתימת העדים נאמנין לערער בין בעל דין בין העדים עצמן לומר קטני' היינו או קטן היה הלוה והמלו' וכן הלכה

(דף י"ט) אלא אנוסין מאי טעמא קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתומו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. ק"ל והיכי קס"ד הא והא הלכ' רווחת היא שאין לך דבר שעומ' בפני פיקוח נפש אלא גילוי עריו' וע"ז ושפיכות דמים. וי"א דהשתא לאו מדינא אמרי' אלא מידת חסידו' דאע"ג דק"ל באידך דאין רשאי לנהוג מדת חסידות בעצמו שאם לא היה עובר היה מתחייב בנפשו בהא קס"ד דרשאי. ואמ' ליה השתא אלו אתו קמן מורינן להו דלעברו והיכי סמכי' תו אמידת חסידות. ולפום האי פי' נפקא לן מינה דאית' להאי סברא דלענין עדות שקר אדם רשאי לנהוג חסידות בעצמו שיהרג ולא יעבור. וזה תמה דזה מנין לנו וי"א דרב חסדא אליבא דר"מ דקאמ' דקסבר ר"מ דבגזל נמי יהרג ואל יעבור והכי אית' בתוספת' אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא גילוי עריו' ושפיכות דמים וע"ז ר' מאיר אומר אף הגזל. ומאי דקא מותיב רבא השתא אלו אתו קמן לאימלוכי. כלומר דהא קים ליה דרבנן פליגי עליה דבי דינא כרבנן קא מורו וליתה. ומחוורתא דמילת' כפשטה דה"ק קסבר ר"מ העדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו אל יחתמו שקר כלומר בנוהג שבעולם שכל כך מכוער בעיניהם עדות שקר שהיו מוסרין עצמן למיתה קודם שיעידו עדות שקר. וא"ל רבא השתא אלו אתו קמן לאימלוכי א"ל זילו חתומו שטרייכו כלומר כיון דדינא הוא דלחתמו אלו אתו קמן אמרינן להו הכי השתא לא סמכי' אהא:

ואמרי' אלא טעמיה דר"מ כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו פי' הרב בעל העיטור ז"ל דר"מ אית ליה דרב הונא דקסבר ר"מ מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. וכן הדין בעדים כיון שהודו שזה כתב ידן שוב אינן נאמנין לערער עליו. ורבנן לית להו דרב הונא אלא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וכן הדין בעדים אע"פ שהודו בכתב ידן שנאמנין במה שטוענין עליו. ואיכא דקשי' לן א"כ הא דאמר רב יהודה אמ' רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן. וק"ל דאמר מאן ומרקינן דקאמר לוה וכדרב הונא אמר רב דאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו א"כ מ"ע לא אוקמוה בדאמרי עדים וכגון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב הונא ותו א"כ מאי האי דקאמר ר"נ אי סביר לך כר"מ אימא כר"מ לימא ליה אנא דאמרי לדברי הכל דבלוה כ"ע מודו. אלא מחוורתא דמילת' כמו שפי' רש"י ז"ל, אלא טעמיה דר"מ כדרב הונא כלומר דהאי מתנית' נמי הכי עסקינן כשחייב מודה והיינו דקאמ' ר"מ אין נאמנין לפסלו דסבר לה כרב הונא וכיון שחייב מוד' הרי הוא כמקויי' וכשם שאלו כתב ידן יוצא ממקו' אחר אינן נאמנין. ג"כ עכשיו אינן נאמנין. וחכמי' אומרים נאמנין. דרבנן לית להו דרב הונא אלא דמוד' בשטר שכתבו צריך לקיימו לפיכך נאמנין. מיהו ע"כ לא קאמ' רב הונא אלא בלוה אבל בעדים אפי' ר"מ מודה לרבנן ואתיא שפיר כפשטא הא דלקמן דאוקמוה בלוה אבל לא אוקמוה בעדים. ולי' הלכת' כרב הונא אלא כר"נ דאפי' בלוה צריך לקיימו וכדאמרי' כי אתו לקמן אמרי' להו קיימי שטרייכו ונחותו לדינ' דק"ל כרב נחמן בדיני ורב נחמן פליגא אדרב הונא לגמרי דעיק' מילתייהו דרב הונא בלו' ור"נ אעיקר מילת' דרב הונא פליג ועיקר כדפרי'

(שם) אביי אמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרב נתן. כלומר דאי לרבנן דפליגי עליה דר' נתן כיון שאין אותן אחרים שהו' חייב להן יכולין לכופן אינו חב להן דבלאו הכי נמי מצי לאפקועי להו דקא פרעי בדלא ידעו אידך ומחיל להו וקא מפקע מינייהו אבל השת' לר' נתן כיון דאינהו משתעבדי ליה דאוריית' וודאי מקרי חב לאחרי' בהא שהרי אף הן יכולין לכופן בדין לפרען דבר תורה. וק"ל אפי' כי חב לאחרים נמי אמאי לא מהימנ' מתוך שבידו למחול. כדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורשמו חל. וה"נ אמרינן התם בבבא מציעא מצא שבר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל. ופרכינן וליחוש דילמא זבנתה לכתובת' בטוב' הנאה ואמרי' ש"מ אית' לדשמואל דאמ' המוכ' חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. ואע"פ דמכירת שטרות דאוריית' כדמוכח בבבא מציע' במתני' ואלו דברים שאין להם אונאה דפשטי' לה מדאוריית' וחדא מינייהו שטרות. תו קשי' לי בלאו ה"נ למה לי מדשמואל תיפוק ליה דהא אי בעי מזבן ליה לאחריני לההוא שטר חוב דתו לא גבי מיניה. דהא מטלטלי נינהו ומטלטלי דלקוחות לבעל חוב לא משתעבדי. וכ"ת בדאקני ליה נכסיה כולהו אגב מקרקע וכתב ליה דאקני ושטר' אקרי נכסי' ושעבוד' דאית ביה כדאית' בבבא בתר'. הא לא אפשר דאיירי בהכי בסתמ' דלא מפרשין כלל אלא מסתברא לי לפרושי דאין אדם נאמן במגו בטענה שהוא אומ' שאינה על שעה זו אלא על שעה ראשונה למפרע. בזו אינו נאמן בשום מיגו כיון שהשטר ברור לפנינו ואתיא דומיא דההיא דאמרי' בבבא בתרא באמר גרשתי את אשתי דאי אמר למפרע לא מהימן להבא. שעל טענה שאינה חלה אלא למפרע אינו נאמן מתוך שום דבר שיכול לעשות מכאן ולהבא בדבר שנתברר חיובו. כגון אות' גירושין שנתברר שהיא אשתו אע"פ שאינה כיוצא בה לגמרי. אבל בדבר שאין החיוב מבואר כלל ויכול להכחיש החיוב לגמרי נאמן אפי' על טענה שאינה חלה אלא למפרע ודוק ותשכח. תו מסתבר לי דהיינו טעמ' דהאי דאמ' אביי באומ' שטר אמנה הוא זה דאינו נאמן אף שבידו למחלו לפי שאין אדם נאמן לסתור הודאתו שהודה לחיובו בשום מגו בעולם וכיון דכן מכי אפקיה האי להאי שטרא אודי דשטרא מעלי' הוא וכי הדר ואמר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן לסתור הודאתו והאי דינא מוכח מההוא דהעורר על השדה והוא חתום עלי' בעד. וההיא דשבועות דאמרינן באומ' לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי והוחזק כפרן

(ע"ב) אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין. טעמא דאמנה משום דעולה הוא ואעולה לא חתימי כדאמרינן לעיל. ומודעא דאין נאמנין לאו משום עולה דהא וודאי לאו עולה הוא. אלא משום דקא עקר לי' לשטרא לגמרי וכיון דעקרי לשטרא