רא”ה כתובות קד

זבין לי' שלא באחריות. ורבינו נ"ר אומר דהא נמי אפי' אחר מתן מעות אלא שלא נטלו עוררין עדאין דכיון דיכול למהדר לי' ארעיה הדרי זביני אבל אח' שנטלו' דלית' דתיהדר בההיא איתמ' דר' זביד

(דף צ"ג) מתני' מי שהי' נשוי כו' מוקמי' לה בגמרא בכותב' בעלת מאתי' לבעלת מנה דין ודברי' אין לי עמה במנה. הא לאו הכי שורת הדין לחלוק המנה בין שלשתן שבמנה שיעבודן שוה והמנה האח' חולקות בין בעל' מאתי' לבעלת ג' מאות שהרי בעלת מאתים שיעבוד' במאתוי' נמצא שהיא ובעלת ג' מאות שוות בהן. ואם היו שם ג' מאות שורת הדין לחלוק המנה בין שלשתן והמנה האח' בין בעלת מאתים לבעלת שלש מאות שהן שוות במנה זה שהרי שיעבוד' במאתים. והמנה השלישי לבעלת שלש מאות. היו שם ד' מאות המנה הא' חולקו' בשוה והמנה השני בין בעלת מאתי' לבעלת ג' מאות. והמנה הג' נוטלת בעלת ג' מאות. נמצא עכשיו בעלת מאתי' ובעלת שלש מאות שוות בשיעבודן שהרי בעלת מאתים נטלה שמנים ושלשה ושליש נשארו לה ליטול מנה ושבעה עשר פחות שליש ובעלת שלש מאות נטלה מאה ושמוני' ושלשה ושליש נשארו לה ג"כ ניטול מנה ושבעה עשר פחות שליש. וכיון ששתיהן שוות המנה הרביעי נחלקת ביניהן לבד שאין בעלת מנה נוטל' עמהן עד שיפח' שעבודן כשיעבודה שאת ששיעבודה יתר נוטלת הכל. נמצא עכשיו שנטל' בעלת מאתים מנה ושלשים ושלשה ושליש ובעלת שלש מאו' מאתים ושלשים. ושלשה ושליש ובעלת מנה שלשים ושלשה ושליש נשארו לכל אחד ששים וששה ושני שלישי דינר והרי שלשתן שוות בשעבודן מכאן ואילך כל מה שיש שם חולקת בשוה. וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או התירו כך הן חולקין. אין לומר כסדר הזה דלא דמו הנך דאיכא שיעבודא להני אלא לומר שהן חולקין לפי מעו'. ור' נמי דפליג אמתני' כדאי' בגמ' בהא הוא דפליג למימרא דכיון דאיכא שיעבוד' שלשתן ראוי לחלוק כאח' אבל בהא אפי' ר' מוד'

(שם) גמרא של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה אמר שמואל בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברי' אין לי עמך במנה לומר שהי' מסלקת עצמה לענין אותו מנה שתחלוק בו כאלו אינה. ומקשי' אי הכי אימא סיפא של מאתי' ושל ג' מאות שלשה שלשה של זהב ונימא לה הא סליקת נפשיך ממנה. כלומר ומה נפשך אם היא כמוחלת זכותה של מנה בין שתיהן הרי בעלת מנה ובעלת ג' מאות ראויות לחלוק המנה האחד והמנה השני יחלוקו בין בעלת ג' מאו' לבעלת מאתים. ואם כנותנת זכותה הרי בעלת מנה ראויה ליטול שני שלישי מנה שהן ששים וששה ושני שלישי דינר. ואם כנותנת לה זכות בחלוקה שתחלוק עמה ותטול חצי זכותה הרי בעל' מנה ראוי' ליטול בשביל עצמה שלשים ושלשה ושליש ותחלוק עם בעל' מאתים בשלשים ושלשה ושליש הראוים לה ותטול כל אחת חצין שהן שבעה עשר פחות שליש. ולעולם בעלת ג' מאות לא תפסיד מדינ' כלום שהיא תיטול לעולם שמנים ושלשה ושליש. ומהדרי' דאמר' לה מדין ודברים הוא דסליקת נפשאי כלומר שלא נתנה ולא מחלה מזכותה כולם אלא סלקה עצמה שלא תערער ולא תדון עמה באותו מנה אלא כאלו אינה כלל: וכיון שכן הרי היא ראוי' לחלוק' בנשאר עם בעלת ג' מאות. ובשקנו מידה דאי לא הא קיימא לן דכי האי לישנא לא מהני כלל. רבי יעקב מנהר פקוד אמר ריש' בשתי תפישות כו' פי' לאו למימרא דנפלו אחר מיתה דא"כ לא נפקא לן מינה מידי בין שבאו לידן כולן כאחת או בזה אחר זה. ותו דתפישה דאחר מיתה לדברי הכל לא כלום הוא. אלא בשתפשו מחיים ותפשו מתחלה כאחת שבעים וחמשה וזכו בהן בשו' וחולקות בשוה דהא בשבעים וחמשה שיעבוד שלשתן שוה. ותפשו אח"כ מאה ועשרים וחמשה וכבר נתקבלה כל אחת עשרים וחמשה נשאר שיעבוד' של בעלת מנה שהוא פחות שבכולן בשבעי' וחמשה הילכך בתפישה זו שנית זכה לחלוק בהן בכדי שיעבוד' והיינו שבעין וחמש' ונותנין לה חלקה שהוא שליש וזהו עשרים וחמשה. נמצא שנטלו חמשים ובמה שם בעלת מאתים ובעלת שלש מאות שוות שכיון שאין שם אלא מאתים שיעבודן שוה בהן וחולקות אותן ביניהן: וסיפא דנפלו להו שבעי' וחמשה בחד זימנא ושיעבוד שלשתן שוה בהן וחולקות אותן ביניהן. ומאתי' ועשרים וחמשה בחד זימנא וכבר נתקבלה כל אחת עשרים וחמשה הילכך זוכות בתפישה שנית כל אחת לחלוק בכדי מה שנשאר שיעבודה ונשאר שיעבודה של מנה בשבעין וחמש' ובעלת מאתים במנה ושבעין וחמשה ובעלת שלש מאות במאתים ושבעים וחמשה. לפיכך חולקת בעלת מנה בשבעין וחמשה ונוטלת שליש דהיינו עשרין וחמשה אשתכח דשקלי חמשין. ובעלת מאתים שליש במנה ראשון וחולקת במנה שני עם בעלת שלש מאות ומנה שלישי נוטלתו בעלת שלש מאות: זו משנת ר' נתן ר' אומ' אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו. כלומר דווקא באלו דאיכא שיעבוד' דבהני דינא הוא דחולקין בשוה אחר ששיעבודן שוה. אבל בשותפין אפי' ר' מודה שהן חולקין לפי מעות ובדין הוא דיכול לאשמועינן הכי בשתי נשים אלא שכך הדין מתברר יותר: וכן שלשה שהטילו לכיס

(שם) אמר שמואל שנים כו' עד אמר רבה מסתבר' מילת' דשמואל בשור לחרישה ועומד לחריש'. כלו' וחורשין בו שלא הי' ראוי למלאכ' זו בלא חלקו של אחד מה' לפיכך ראוי ליטול בו זה שחלקו מועט כזה שחלקו מרובה. אבל שור לתריש' ועומד טביחה כלו' שטבחוהו אעפ"י שלקחוהו תחל' לחריש' זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. וכל שכן שור לטביח' ועומד לטביח' אלא דרבותא נקט ואע"פ שלקחוהו תחלה לחריש' כיון שטבחוהו וראוי לחלוק לפי מעות חולקין. והוא הדין לקחוה לטביחה ודעתם לטבחו אם נשתכרו בו לחרישה שחולקין לאמצע שאין חולקין לפי מעות אלא אחר טביחה שראוי לחלוק לגמרי

(שם ע"ב) ורב המנונא אמ' אפי' שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לישנא דרב' נקט והוא הדין נמי שור לטביחה ועומד לטביחה דכל שיתוף לאמצע דשותפין כי האי גוונא מחלי אהדדי ומזלא דבי תרי עדיף ושכרן מתרבה גם כן על ידי חלקו מועט שהן יכולין ליקח סחורה הרבה ומרויחין הרבה ומנא תימרא דמותבינן לי' לרבה מדתניא שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע כו'. ואם איתה דמודה ר' המנונא לרבה בשור לטביחה ועומד לטביחה דחולקין לפי מעות לדידיה נמי תיקשי א"כ ליפלוג וליתני בדידיה דבשור לטביחה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. אלא וודאי לרב המנונא לעולם אית ליה דחולקין לאמצע. ותו מדמותבינן לי' לרב המנונא ממתני' דתנן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין. ואם איתה דמודה בשור לטביחה ועומד לטביחה מאי קושיא דהא מתני' שור לטביחה ועומד לטביחה הוא דכל עיסק' דעלמא בראוי ליחלק היינו שור לטביחה ועומד לטביחה. והכי עדיפא לי' מהך דמשני הותירו זוזי חדתי פחתו אסתיר' דצינתא אלא וודאי דרב המנונא לא שני לי' כלל דלעולם אית לי' דהשכר לאמצע והלכתא כרב המנונא דפשטה דמתניתא מסייע לי'. ורב נחמן משמי' דרבה בר אבוה קאי כוותי'. וכן היא בירושלמי דאמרינן התם וכן שלש' שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין. אמ' ר"א הדה דתימור בשהיתה הסלע חסרה או יתירה. אבל לשכר ולהפסד כולן חולקין בשוה וקשיא ההן יהיב מאה דינרין וההן יהיב עשר' דינרין ואתמר הכי חבריי' אמרין יכיל הוא מימר לי' על ידי עשר' דינראו סלקת פרקמטיא פי' על ידי עשרה דינרין שלי לקחת פרקמטיא יותר ונמצ' אף אתה משתכר על ידי יותר. עד כדון דהו' פרגמטי' רבה. הוות פרגמטייא זעירא כלו' שהיתה הפרקמטי' רב' שלא הית' נקנית אלא בסיוע שניה' הות פרגמטי' זעירא שהוא יכול לקנותה בכדי חלקו בלא סיוע הלה מאי איכא למימר. יכיל הוא מימר לי' עד דאת מזבין חד זימנא אנא מזבין עשרה זימנין. עד כדון במקום קרוב. היה במקום רחוק כלומ' שהיו מוליכין אותה למוכרה למקום רחוק דתו ליכא למימר האי טעמא שהרי אינו יכול למכור עשרה פעמי' בשיעור מכירתו של זה. אמרה הלא הוא יכול הוא מימר לי' עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי עשרה זימנין פי' שעל ידי שהיא מעוטה היא קלה לישא אותה ומרויח בה יותר. וכן בפר' שור שנגח את הפרה אמרו וכן שלשה שהטילו לכיס פיחתו או הותרו כך הן חולקין. אמ' ר' בון בר חיי'