רא”ה כתובות קה

נראין דברים בשנטלו מרגלית דיכיל למימר לי' אלולי עשר' דינראי לא הויא מזבין לך אבל דבר שדרכו ליחלק לאמצע וחולקין ונראה דהכי קאמר דמשמע להו למתני' פחתה הסלע או הותירה קאמר דווקא. אבל שאר ריוח חולקין לאמצע. ולפום הכי קאמר דכי אמרי' דבשאר ריוח חולקין לאמצע בשנטלו מרגלית דהתם יכול לומר לו שלא היה יכול לקנותה אלא בעשרה דינרין שלו אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין כראוי וזהו לפי מעות. אי נמי איכא למימר דלאו אמתני' קאי אלא הכי קאמר נראין דברים דבנטלו מרגלית יכול למימר לי' אלולי עשר' דינראי לא הוה מזבין לך. וכיון שכן ראוי שיהא לאמצע. אבל דבר שדרכו ליחלק ליכא למימר ה"ט מביאין לאמצע וחולקין ומתני' בדבר שדרכו ליחלק. אמ' ר' אלעזר בדבר שדרכו ליחלק דיכול למימר לי' את פרקמטי' דידך סגין ואת מעגי מזבינתה פי' מעגי מתעכב מלשון הלהן תעגנה וכדתנן ואת העיגונין שלה ונההפיך ומתהפך ומטיבך. עד כדון בשהיתה פרקמטיא נתונה כאן היתה פרקמטיא נתונה ברומי יכיל למימר עד דאת סליק אנא הפיך ומתהפיך בדידי הכא ומטיבך. ור"א דירושלמי קאי כרב המנונא דגמרא דילן. והא דאמרי' בב"ק שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום הראשון נוטל מנה והשני מנה חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושנים שלפניו זה נוטל חמשים וזה נוטל חמשים זוז חזר ונגח שור שוה מאתי' האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים כל אחד נוטל דינר של זהב. ההיא הוה לי' כלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו דקיימ' לן דחולקין לפי מעות מורי אחי נ"ר

(שם) מתני' מי שהיה נשוי ד' נשים ומת הראשונה קודמת לשני' והשני' כו' עד חולקות בשוה. מקשו בתוספות וליתני שלש נשים. בשלמא שתים לא מצי למיתני דאיצטריך לאשמועינן דשבועה לאחד שבועה למאה. אלא שלש ליתני. ותירצו דאי אשמעינן שלש הוה אמינא התם הוא דאמרי' שבועה לאחד שבועה למאה ולא משתבעא הך קמייתא לשלשית משום דשלשית גופה גביא בלא שבועה. אבל ארבע דשלשית נשבעת לרביעית אימא קמייתא נמי תשבע לשלשית. קמ"ל דאפי' בהא נמי אמרי' שבועה לאחד שבועה למאה

גמ' במאי קא מיפלגי אמר שמואל בנמצאת שדה כו' עד מה שגבה גבה. פי' דכ"ע טעמא דראשונה ושניה דנשבעת היינו משום חששא דנמצאת שדה שאינה שלו והשלשית אינה יכולה לחזור עליהן שהרי הן קודמות לה. אלא שלשית קשיא לן אמאי נשבעת כי נמצאת שדה אחת מן הראשונות שאינה שלו מאי הוי הא הדרי עלה דשלשי' ולהכי מיצטריך טעמ' דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ואשתכח דלא מצו הדרי עלה. אמר רב נחמן אמ' רבה בר אבוה דכ"ע מה שגבה לא גבה והכא בחיישי' שמא תכסיף כלו' ולפיכך לא תטול בלא שבוע' שמא תכסיפנו ואם נמצאת שדה אחת מהן שאינו שלו אינ' יכול' לחזור עליו ורש"י ז"ל פי' בע"א וזה עיקר

(דף צ"ד) אביי אמר דאביי קשישא איכא בינייהו כו' ולית לי' לאביי שמא תכסיף. ואע"ג דאביי הוא דאית לי' האי סברא לעיל בפר' האשה שנפלו. התם במוכר פירות קרקע שדרך לוקחי פירות שאין חוששין לשבח הקרקע אלא להוציא ממנה כל פירות שיוכלו. אבל כאן הרי רביעית זו כסבורה שקרקע זה יהא שלו והיא משביחתו כאדם המשבוח את שלו. ועוד דהתם הוא שקרקע שלה ויכולה לעכב על בעלה שלא למוכרו לפירות משום האי חששא. אבל כאן שהיא ראויה לגבות ליכא לאימנועי מהאי טעמא: והרב אלפסי ז"ל לא כתב מכל זה כלום והדין עמו דהא דאביי קשישא כבר פסק' בגיטין בפרק הניזקין. ולשמא תכסיף פשיטא דלא חיישינן דהא אפי' בההיא דלעיל קיי"ל כרבא וכל דכן בהא דמודה אביי ואידך נמי כבר פסק רבינו ז"ל כמ"ד מה שגבה לא גבה

(שם) אמר רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו לדינא לא מצי אידך למימר לי' את לאו בעל דברים דידי את. כלו' אין בעל דינו יכיל לומר לו את לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותי' עבד ויש לו לקבל עליו מה שדנו לזה וכיון שכן הרי זה כאלו בא בהרשאה דשליחותי' עבד. ודווקא דאיתי' במתא דכיון דכן ולא אתא מסתמא ניחא לי' וקביל עלי'. אבל ליתי' במתא לא מצי אמ' אי הוה אנא הוה טענינא טפי ולא למתני' דנשבעת ראשונ' לשני' ולא לשלישית דמיא דהתם שבועה לאחד שבועה למאה

(שם) אתמר שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני לימ' רב דאמר כר"מ דאמר עידי חתימה כרתי. פי' ועדים בחתומיו זכין לו וכיון שכן אפי' נמסר לו השטר אחר כמה ימים הוא קונה מאותו יום שנכתב. ואם כתב לשניהם בו ביום ומסר להם למחר אפי' בזה אחר זה שניהם שוין ששניהם קונין משעת חתימה וכיון שכן ראוי הוא שיהו חולקין. ואע"פ שאלו כתב לאחד בו ביום ומסר לו ואח"כ כתב לחברו שזה שמסר לו ראשון קנה מידי דהוה אגט אשה שכיון שהגיע גט לידה מגורשת גמורה ואפי' לבו ביום ואפי' כתוב בו חדש שנה שבוע או שכתב לשניהם בו ביום קודם שמסר לאחד מהם ואח"כ מסר לאחד תחלה בו ביום וחזר ומסר לשני זה שמסר לו תחלה קנה כיון שנמסר לו ביום שאינן שוין אלא כשנמסר להם למחר לפי שהשטר אינו קונה אלא משעה שמוכיח מתוכו והרי שניהם כתובים באחד בניסן וכשנמסר להם לאחר זמן הרי הן קונין מאחד בניסן נמצא ששניהם שוין. אבל כשנמסר לאחד בו ביום הרי זה קנה לאלתר מידי דהוה אגט אשה כדפרי' ותו לא קני אידך וכיון שכן כל שנמסר לאחד מהם תחלה בו ביום הוא קנה. ואלו נמסרו שטרות חלו בו ביום שודא איכא למימר דהאי וודאי אי דמר לאו דמר אפי' הכי חלוקה עדיפא דהא כל היכא דנמסר למחר איכא למימר חלוקה ואפי' בו ביום נמי וכגון שזכה לשניהם כאחד ואמרינן לא דכ"ע כר"א והכא בהא קא מפלגי. רב סבר חלוקה עדיפא ואפי' לר"א כיון דאפשר בחלוקה כלל וכגון שזיכה לשניהם כאחד ולהכי עדיפא משום דלא אפשר דניטעי אלא בפלגא. ושמואל סבר שודא עדיפא מטעמ' דאמרן דטפי שכיחא לר"א שוד' מחלוק' ותו דהכי עדיפא לן דהא כי אמרינן שודא אפי' הות הכי דשניהם זכו כאחת לא אפשר דניטעי אלא בפלגא ואיפשר דיהבינן כלהו לההוא דזכי מדינא. והשתא דאתינן להכי הוא הדין נמי דהוה יכיל למימר שמואל דאמר כר"א דאמר עידי מסירה כרתי. פי' אף עידי מסירה והוא הדין לעידי חתימה. ומיהו אליב' דשמואל איכא תרתי קניות בעידי חתימה ובעידי מסירה ולא ידעינן האי סברא במאי זכי להו להני אי בעידי חתימה אי בעידי מסיר' דאע"ג דהני שטרי הא איתנהו קמן וחתימי אפשר דזכי להו בעידי מסיר' מקמי דלוחתמינהו לסהדי או אפשר דגלי אדעתי' דלא בעי דליזכו אלא בעידי מסירה. ואם איתה דבעידי מסירה בלחוד זכי להו לא סגיא דלא ליהוי בו ביום ואי לא הוה ליה מוקדם דהא לא זכו אלא מדין עידי מסירה בלחוד וכיון דלא סגיא דלא ליהוי בו ביו' בוודאי דחד מינייהו בלחוד הוא כדפרי' לעיל דכל היכא דהוי בו ביום הוי דחד מינייהו. ואי נמי זכי ליה בעידי חתימה אי בו ביום מסרינהו בוודאי דחד מינייהו בלחוד הוא אבל אי בתר הכי מסרינהו הוו דתרוייהו. וכיון דכן שודא שכיחא טפי אליבא דר"א דאית לי' הני תרתי זכות דאי בעידי מסירה זכי לי' הא לא סגיא דלא הואי בו ביום. ואפי' זכי לי' בחתימ' אפש' נמי דזכי לי' בו ביום וכל היכא דהואי בו ביום איכא למימר שודא דאי דמר לאו דמר כדפרישנא. מאי אמרת דילמא זכה לשניהם כאחת הא לא שכיחא ורב נמי דאית לי' חלוקה קאמר טעמ' כיון דאית לי' לר"מ דליכא אלא חדא זכיה דהיינו עידי חתימה ולא סגיא דזכי לי' אלא בהא ובהא אפשר דזכי לי' בו ביום ואפשר דזכי לי' בתר הכי וכל היכא דזכי לי' בתר הכי הויא דתרווייהו ואפי' בו ביו' אפשר כגון דזכי לשניהם כאחת הילכך חלוקה שכיחא טפי אליבא דר"מ כך אפשר לפרש'. וצ"ת. ושמואל דאמר כר"א דאמ' עידי מסיר' כרתי. נראה לי דאליבא דר"א דאמר עידי מסירה כרתי בוודאי לית לי' עדיו בחותמיו זכין לו דטעמא דר"א מסתברא משו' דקסבר דמסיר' הוא עיקר ולא בעי' סהדי אלא לשוויה שטרא דאי לאו סהדי כיון דאפשר לאכחושי לההיא שטרא ליכא עליה תורת שטר. ואפשר נמי דסגיא לן להכי בעידי חתימה דהנהו נמי מהני להכי דכיון דאיתנהו