רש"י על איוב יח

(מענה בלדד) : קנצי. סוף:

תבינו. תשתקו להבין ולשמוע את אשר נדבר:

נטמינו בעיניכם. נחשבנו בעיניכם טמונין ואין יסוד בתיבה זו זולתי ט' מ' כמו טמונין פלשתאי, (בראשית כ״ו:ט״ו) תרגום של סתמום פלשתים, יש מפרשים לשון טמינה וטעות הוא בידם שא"כ צריכה התיבה שני נונין אחד ביסוד וא' בשמוש של רבים:

טורף נפשו. חוזר על איוב לך אני אומר הטורף ומחבל נפשו באפו ובכעסו:

הלמענך. הלמען צדקתך תעזב הארץ ממשפט מדתה:

ויעתק צור. היוצר (ממקומו) מדעתו וממדתו:

גם. עתה לפי צעקתך זאת תנהג לדורות:

אור רשעים ידעך. יקפץ ממקומו שביב. אשטנציל"א:

יצרו. יהיו קצרים צעדי כחו:

ותשליכהו. מעליו עצתו שיעץ אשר לא יתקיים:

כי וגו'. סופו אשר שולח ברשת (שולחו) רגליו לצעוד על הרשת וליתפש:

ועל שבכה יתהלך. היא רשת כל שבכה עשויה כמו רשת והוא קייפ"א שבראשי הנשים:

יאחז. יאחזנו בעקב פח:

טמון בארץ. תחת רגליו:

חבלו. חבל מצודתו אשר ילכד בה:

ומלכודתו. טמון עלי נתיבו כשם שטומנין חבל מלכודת לעופות:

בלהות. שדים:

והפיצוהו לרגליו. (ינפצהו) יחבטוהו על הארץ:

אונו. בנו:

לצלעו. אשתו:

יאכל בדי עורו. ויאכל כל שאר בדיו בניו ובנותיו:

בכור מות. שר המות כמו (תהילים פ״ט:כ״ח) אני בכור אתנהו:

ינתק מאהלו. מאשתו:

מבטחו. שהיא בטוחה בו, (מבטחו) מבטחת שלו שהיא בוטחת עליו:

ותצעדהו. והיא תצעידהו ותשלחהו (מעליה) לקבר למלך השדים:

תשכון באהלו. אלמנה:

מבלי לו. (שלא תהא שלו) שהרי מת, וסוף יזורה על נוהו גפרית:

יהדפוהו. מן השמים:

נכד. בן הבן:

נשמו אחרונים. תמהו בשומעם על איד אשר בא לו:

שער. לא יתכן להיות מגזרת שער שאין טעם שער (בשי"ן אלא בעין) ואינו נהפך לקמץ באתנחתא וסוף פסוק, ל"ש:

אלה משכנות עול. זה אחריתם: