רש"י על ברכות כה.

אבל לתפלה – צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק"ש אינו מדבר לפני המלך:

הדרוקן – חולי המצבה את הכרס:

סילון – של מי רגלים:

ירקון – חולי ששמו גלניצ"ה:

ידיו בבית הכסא – מחיצה יש בינו לבין בית הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה:

כל הנשמה – הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים:

שיש לו עיקר – שהצואה מונחת שם ומסרחת ושאין לו עיקר הפחת רוח:

מרחיק ד' אמות – מן העיקר ואע"פ שהריח בא אליו וכגון שהיא לאחוריו שאינו רואה אותה:

ממקום שפסק הריח – שהריח כלה שם: לא כנגד צואת אדם כו' ואע"פ שאין ריח:

לא כנגד צואת אדם כו' – ואע"פ שאין ריח:

לית הלכתא כי הא מתניתא – דלעיל דאסר צואת כלבים וחזירים בשאין בהם עורות:

בזמן שיש בהן עורות – אצואת כלבים וחזירים קאי שדרכן לתתן בעבוד העורות אבל צואת אדם אפי' בלא עורות שהרי אין דרכן לתתן שם הלכך ע"כ בלא עורות קאמר:

שאין לו עיקר – הפחת רוח:

ציפי – מחצלות של בית המדרש:

דהני גנו והני גרסי – ואע"פ שדרך הישנים להפיח:

וה"מ לגרסא – משום דלא אפשר:

אבל לק"ש – יצא לחוץ ויקרא:

אבל לדידיה – הפיח הוא עצמו ממתין עד שיכלה הריח:

צואה עוברת – אדם שנושאי' לפניו גרף של רעי להעבירו:

מותר לקרות – וא"צ להפסיק:

הטמא עומד תחת האילן – ולא בנושא את המת קאי דמת לא שנא עומד ול"ש יושב ול"ש הולך אהל הוא וגבי מצורע קתני לה בת"כ דגלי ביה רחמנא ישיבה דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. [מושבו] טמא. מכאן אמרו עומד נמי כיושב דמי דקביע אבל מהלך לא קביע:

אבן המנוגעת – הרי היא כמצורע שהקישה הכתוב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית (ויקרא י״ד:נ״ד-נ״ה):

פשיטא – דפי חזיר אינו בלא צואה:

בבית מותר – דאין דרך להניח צואה בבית:

לא אסרה תורה – במי רגלים לקרות אלא כנגד עמוד הקלוח בלבד:

ויצאת שמה חוץ – ולא הצריכו כסוי וכתיב וכסית:

עד כמה – ישהו על גבי קרקע ויהא אסור:

שרא ליה מריה – מחול לו רבונו דודאי שקר העיד משמיה דרב:

היבשה נפרכת היא יותר מן הלחה:

קרמו – לשון קרום טיל"א כלומר גלד מעט:

איכא דאמרי – חומרא היא אף ע"פ שאם זורקה נפרכת הואיל ואינה נפרכת מגלגול לחה היא:

אי מפלאי אפלויי – אם יש בה סדקים סדקים יבשה היא ושרי:

מאי הוי עלה – דמי רגלים:

נבלעו – בארץ:

יבשו – על גבי אבנים בחמה: