רשב״א על יבמות צב.

דאלו הורו ב"ד בחלב ודם להיתרא והדר חזו טעמא לאיסורא וכו'. מדברי רבינו שלמה ז"ל נראה שהוא מפרש אף על פי שלא בררו לנו טעם ההיתר הראשון והדר חזו טעמא לאסורא ונתברר אצלנו טעמם, משום הכי אף על גב דהדור ואמרי להתירא לא שמעינן להו, אלא אם כן בררו לנו טעם ההיתר בהוראה זו האחרונה. ואלו הכא כי אתא עד אחד ושרינן אף על פי שלא נתברר אצלנו ההיתר, שאין עד אחד נאמן אלא שהאמינוהו, והדר אתו תרי ואיתכחשו ונתברר האיסור דכל תרי מהימני וחד לגבי תרי לאו כלום הוא, ואפילו הכי כי אתא השתא אחרינא ואמר עכשיו מת מהימן, ואף על גב דלא איתברר לן טעמא דבתרא מאי קאמר, ולא אמרינן הוראה היא וכשם שטעו בסמיכתן על הראשון כך טועין בזה, אלא אמרינן לאו הוראה היא וסהדא קמא אטעיין והאי בתרא מהימן, דאם ראשון הוחזק בשקרן כל ישראל מי הוחזקו. אבל הר"ם בר יוסף (מובא ברמב"ן) פירש דאלו הורו ב"ד בדבר שהיו מוחזקין עד היום באסור כחלב ודם, והם טעו והורו להתירא משום דאשכחו ביה טעמא, והדר חזו טעמא אחרינא לאיסורא ולאוקמא אחזקת איסור קמא, כי הדר אמרי להתירא לא משגחינן בהו, דאמרינן כיון דאתחזק איסורא ואינהו נמי בתר דשרו חזו בה טעמא לאיסורא, לא עדיף האי טעמא בתרא מטעמא קמא וקיימי' אחזקה קמייתא. הכא נמי אתא עד אחד ושרינא אף על פי שהיתה בחזקת איסורא אשת איש, ואתו בי תרי ואוקמוה אחזקתה ואסרנא, ואפילו הכי כי אתא עד אחד ואסהיד כקמא מצטרפין סהדא בתרא עם קמא. והיכא דנשאת לאחד מעדיה ואמרה ברי לי, לא מפקינן לה מיניה, והראשון עיקר, חדא דהא משמע מלישנא דגמרא דלא איתברר טעמייהו אלא בהוראה אמצעית, ולפי דברי הרב ז"ל כיון דאתא סהדא בתרא ואסהיד כקמא אפילו בהוראה אחרונה נתברר אצלנו טעמם, וכיון שנתברר טעם הוראתן אחרונה להיתרא, מפני מה אין משגיחין בהן.

תניא כותיה דר' יוחנן הורוה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה כגון אלמנה לכהן גדול כו'. ירושלמי (ה"ב) הקלקול דומה לאכילת חלב ודם כשהורו התר לאכול חלב (ודם) ואכל דם (עיין שירי קרבן ופנ"מ שם).