רשב״א על יבמות צב:

הא דאמר שמואל בעניותנו צריכה גט ואמרינן מספקא ליה לשמואל האי לא תהיה אי ללאו הוא דאתא אי דלא תפסי בה קדושי הוא דאתא. ה"ק אי ללאו בלחוד הוא דאתא אי דלא תפסי בה קדושי נמי הוא דאתא אלא ודאי לכולי עלמא יבמה לשוק בלאו קיימא כדאיתא בהדיא הכא דאמרינן (ולימא) אין קדושין תופסין בחייבי לאוין והכי מוכח בכמה דוכתי. וזה שלא כדברי רש"י (לעיל יבמות נה, ב ד"ה אי) וכבר הארכתי בה בפרק הבא ע"י ובסוף פרק האומר בקדושין (סח, א) בס"ד.

אתגורי איתגור אם כן מצינו חוטא נשכר. פירשו הגאונים ז"ל דלעולם אסורה למקדש ואפילו היה היבם ישראל וחלץ מדעת וכן היא בהלכות הרב ז"ל (רי"ף סי' קכ) ולא דמי לאשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת ועמדה ונתקדשה דתנן (צב, א) מותרת לחזור לו והוא הדין למקדש. דהתם בשוגג וקרוב הדבר לאונסין, ולפיכך לא קנסינן ליה, אבל הכא דבמזיד וחוטא הוא אסור ביה לעולם כדי שלא יהא חוטא נשכר.

הא דאמרינן אלא אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו. פירש רש"י (ד"ה בזנות) דלית ליה דרב המנונא. משמע מדבריו דמן הנשואין מפרש לה הוא ז"ל. ואינו מחוור דהא במן הנשואין ודאי אסירא משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים, כדאיתא בסמוך ובפרק הזורק (גיטין פ, ב) אלא מחוורתא דהא דרב אשי בשקדש ולא נשא, וקא משמע לן שכופין את המקדש ליתן גט. ועוד שאף על פי שהזידה ועמדה ונתקדשה, אין קונסין אותה לאוסרה על היבם אלא כא"א ששמעה שמת בעלה ועמדה ונתקדשה שמותרת לחזור לו. והר"א ב"ד פירש דהא קמ"ל דליבם הותרה למקדש לא הותרה לעולם ומדברי הגאונים ז"ל (כ"ה ברמב"ן).