רשב״א על יבמות צ:

ונגמר מינה מגדר מלתא שאני. יש מי שפירש (עיין רמב"ן) אלא מיגד מלתא שאני והוא הדין לבית דין דגמרינן מינה. ואינה מחוור דאם כן הוה ליה למימר אלא מיגדר מלתא שאני. ועוד מאי שאני הכין הוה ליה למימר אלא מיגדר מלתא שפיר דמי או כיוצא בלשון זה. ורבינו חננאל ורש"י ז"ל לא פירשו כן אלא התם דוקא משום מיגדר מלתא לעשות סייג ותקנה כי התם שהשיבן על ידי כך מעבודה זרה. וכן לקמן מפני שהיו פרוצין בעריות או שהיו מזלזלין בשביתת בשבת אבל בעלמא לא.

ולא זה וזה מטמאין לה. מאי טעמא כלומר שאין לומר כאן משום קנס כשארא דהכא מאי איכפת ליה.

מציאה מאי טעמא תקינו ליה רבנן משום איבה הכי תהוי ליה איבה. ואף על גב דאלמנה לכהן גדול זכאי במציאתה כדאיתא בתוספתא פ"ב דמכילתין (ה"ג) התם הוא דכיון שהיא כאשתו לכל דבר ונוטלת כתובה לא חלקו חכמים בין כתובה לתנאי כתובה, ומזונות בלבד הוא דאין לה מחיים דבעל כדאיתא בפרק יש מותרות (יבמות פה, א) משום דאין מחזיקין ידי עוברי עבירה, אבל שאר תנאי כתובה אית לה והכא אצטריכא להאי טעמא דאיבה משום דהוה סלקא דעתך דלדידה דעבדא איסורא קנסינן אבל מדידה לדידיה לא קנסינן כדי שלא תהא חוטאה ונשכרת, קא משמע לן משום דתהוי לה איבה קנסינן נמי מדידה לדידיה. עוד יש לי לפרש דבמציאה דינא קתני כדרך שאמרו במעשה ידיה והכי קאמר, מאי טעמא אמור רבנן מציאת אשה לבעלה דהא מדינא שלה היא, אלא תקנו שתהא שלו משום איבה אבל הכא לא איכפת לה אם תהא ליה איבה דבעמוד והוצא קאי כטעמא דאמרינן במעשה ידיה, דכל שאינה ניזונת אין מעשה ידיה של בעל דלא מפקינן מינה לדידיה לא מעשה ידיה ולא מציאתה כי היכי דלא מפקינן מיניה לדידה.

כדי שלא תתגנה. פירש רש"י ז"ל כגון בנדרי ענוי נפש אם ארחץ אם אתקשט. קשיא לי תינח נדרי ענוי נפש, דברים שבינו לבינה מאי איכא למימר. ועוד דהא טעמא לאו משום שלא תתגנה היא אלא דאורייתא וכדר' פנחס אמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. על כן נראה לפרש דהכי קאמר הא דאמר ר' פנחס שהנודרת על דעת בעלה היא נודרת איהי מכוונת על דעת בעלה שלא תתגנה עליו, והכא כיון דלמיפק קיימא אינה נודרת על דעתו. ודברים שבינו לבינה נמי כיון דלמיפק קיימא שוב לא משתעבדא ליה, ואי משום שלא תתגנה על בעלה כשהיא נודרת בדברים שבינו לבינה לא איכפת לה דתתגנה ותתגנה.