רשב״א על בבא מציעא סה.

כי מפקינן מיניה ארבעה מפקינן מיניה, ורבא אמר חמשה מפקינן מיניה. ולאו למימרא שהמקח מתבטל ויחזיר שעורי' לבעליו מפני שנעשה המקח באסור, אלא שלדברי אביי אם רצו לקיים המקח ואפילו אחד מהן, אינו מחזיר אלא זו[ז], או אם ירצו להחזיר לבעליו מחמת הרבית יחזיר ארבעה, ורבא אמר שצריך להחזיר כל החמשה או זוז ורבע כדי שלא יהנה מן האסור. ותדע לך, דהא אמר אביי בסמוך גבי גלימא, ארבעה זוזי מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה, ורבא לא פליג עליה אלא משום לזות שפתים, דאמרי אנשי קא מכסי וקאי בגלימא דרביתא, אלמא דאף רבא לא אמר אלא בדבר מסויים בלבד, הא בעלמא דליתא להאי טעמא לא, והכי נמי דייק באידך דאגר מיניה, כדתריצנא, דאמר ליה סבר וקביל. (אמ') והוא הדין לפוסק על הפירות עד שלא יצא השער שנותן לו כשער של היתר, ואין אחד מהם יכול לומר אין הפסק שפסקנו קיים אחר שנעשה באיסור, אלא אם קנו באחד מדרכי הקניות המקח קיים, ומה שיש בו רבית הרי הוא כאבק רבית שאין מוציאין ממוכר ללוקח. וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה, דהיכא דאיכא אסורא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר לי לא בטלו זביני, אלא קיימא בין על לוקח בין על מוכר. ומיהו היכא דלא אקיים זבינייהו בינייהו לגמרי אלא למי שפרע, כמי שנתן מעות לחברו על פירות שלא על שער שבשוק, נשאל הגאון ז"ל אם יכול לומר שהפסק בטל הואיל ויש בו רבית, והשיב דעקר הדין דלא קנסינן היתרא אטו איסורא, כרבנן (לקמן בבא מציעא עב, א), אבל כאן דלקבולי עליה מי שפרע הוא ולא למקנא ממש, כיון שעקר דבריו לרבית היו אע"פ שחזר בו מן העקר לא מקבל עליה מי שפרע.

הא דאמרינן: שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. איכא למידק, דהא קיימא [לן] בע"א (יט, ב) ובקידושין (מח, א) דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. וניחא דאיברא ישנה מתחלה ועד סוף. שבכל יום ויום מרויח כנגד יום, אבל אין הכל משתלם אלא בסוף. ומיהא שמעינן דמכר דכוותה נמי שרי, דאלו מכר השדה בשנים עשר מנה לגורן ואחר שנגמר המקח וזכה בו לוקח רשאי המוכר לומר לו תן לי אלף זוז עכשיו, שהרי אף מכר זה לא משתלם אלא לגורן, ומשוה הוא דהוה שוי, ואוזולי הוא דאוזיל עכשיו גביה, והכי תנינא לה בתוספתא וכתבה הרב ז"ל בהלכות, דתניא בתוספתא (פ"ו ה"ד), הלוקח מכר מחברו על מנת ליתן מכאן ועד י"ב חדש, רשאי שיאמר תן לי בפחות מיד, ואינו חושש. תוספתא (פ"ד ה"ב). יש דברים שהן רבית ואינו רבית, לוקח אדם הלואתו של חברו בפחות ושטרותיו בפחות. כלומר, ואינו רבית כלל אלא לוקח ואפילו לכתחלה ואינו חושש, והכי איתא בירושלמי (דפרקין ה"א).

אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש רש"י ז"ל, למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה, ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו בפחות, אלא יאמר סתם בכך וכך ליום פלוני. נראה מלשון הרב ז"ל, שאפילו קיצץ דמים ואמר לו לגורן במנה, והוא שלא קיצץ דמים לו אם מעכשיו בכך וכך, והיינו דכי אקשי ליה ממתניתין דאם לגורן בי"ב מנה אסור, פריק, התם קיצץ ליה הכא לא קיצץ ליה, כלומר, במתניתין קיצץ בין בתחילה בין בסוף, דהא אם מעכשיו באלף זוז קאמר, אבל היכא דלא קיצץ בתחלה אלא בסוף, שרי. ודרב פפא דאמר טרשא דידיה שריא, פירשה הוא ז"ל, במוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער של ניסן וממתין לו עד ניסן, ונראה פירוש לפירושו, דבתשרי יצא השער בזול, ובניסן מתייקר בכל שנה ושנה, והוה ליה כקיץ בין בתחלה בין בסוף, דכל שיצא השער הרי הוא כקיץ בתחלה, ואפילו הכי הוה שרי רב פפא, משום דשכריה לא פסיד וזוזי לא צריך, ושכריה מתייקר באכלביה, והא דהוה יהיב שכריה מהשתא ללוקח, מילתא הוא דקא עביד בהדיה. ומתניתין נמי סבר דלא קשיא ליה, ואע"ג דקרקע נמי לא פסיד, משום דהתם (קנו בפירות) [קץ בפירוש] אם מעכשיו בכך וכך אבל הכא לא (קנו) [קץ] למימר ליה אם מעכשיו בכך וכך דזוזי לא צריך, ומשום הכי אקשינן עליה מאי חזית דאזיל מר גביה דידיה זיל בתר לוקח, וכל שיצא השער הרי היא כקציצה, דהא אי הוו ליה זוזי ודאי שקיל כשער של עכשיו דהא איכא שכרא [בהיני] והא איכא שכרא בשילי, ולפיכך אמרינן לקמן (בבא מציעא סח, א) דלית הלכתא כטרשי פפונאי. ובדרב פפא לא גרסינן טרשא דידי ודאי שריא, אלא הכי גרסינן טרשא דידי שריא, דלפום ההיא גרסא דגרסינן בדרב פפא, ודאי משמע דקאי רב פפא אטרשא דרב נחמן, ולומר דטרשא דידיה שריא טפי מטרשא דרב נחמן, וליתא, דרב נחמן שריא טפי מדידיה, דרב נחמן לא (קנו) [קץ] בתחלה וגם לא יצא השער, ודרב פפא הוא דפסיק בגמ' דליתא ומטעמא דאמרן, אבל דרב נחמן הלכה היא, והיינו דאמרינן לקמן ולית הלכתא כטרשאי פפונאי, ולא אמרינן ולית הלכתא כטרשי פפונאי ולא כטרשאי נחמני. ודאמרינן הכא והלכתא כטרשא דרב חמא ולא אמרינן נמי והלכתא נמי כטרשא דרב נחמן, היינו משום דרב חמא קאי אדרב פפא, דבהדיא גרסינן טרשא דידי ודאי שרי ואיהי היא דדמיא לדרב פפא, דאף הוא מוכר במקום הזול כבמקום היוקר היה, ומשום הכי הוצרך לפסוק כרב חמא לאפוקי מדרב פפא. וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל כרב נחמן, ואע"פ שהוא פירשה בענין אחר בספרו הידוע מקח וממכר (שער מ"ב). ור"ת ז"ל גם פסק כרב נחמן. והא דגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"ו) ר' חייא רובה הוה ליה (כי תמו) [כיתן] אתו חמרייא למזבן מיניה אמר (פרעתי) [לית בדעתי] מזבנתיה כדון אלא בפורייא, אמרו ליה זבניה לן במה דאת עתיד למזבנתיה בפוריא, אתא ושאיל לרבי אמר ליה אסור, ע"כ בירושלמי. ושמעינן מינה לכאורה, דאפילו כשאינו קוצץ דמים אלא כשאמר לו כשער של פוריא אסור, ואע"פ שלא קצץ כלל לא בתחלה ולא בסוף, אלא מפני שהוא מתייקר בפוריא אסור. מסתברא, דהתם נמי כשיצא השער לכיתנא השתא היה, דכל שיצא השער כקוצץ דמים בתחלה הוא, והלכך כל שקצץ עכשיו דמים או שיצא השער שהיא הקציצה של עכשיו, [בין שאמר לו לזמן פלוני בכך וכך] בין שאמר לו לאחר זמן כשער של אותו זמן, והוא זמן היוקר, הרי זה אבל כל שלא קצץ מתחלה והוא מן הדברים שאין לו עכשיו דמים ידועים וקצובים, ואמר לו לזמן פלוני בכך וכך מותר, וכדרב נחמן, דאמר התם קץ הכא לא קץ, וכן פסק הרב בעל המאור ז"ל. ונראה שעל כן סמכו במקומות האלו למכור באשראי בדמים יתרים. וטעמא דכלה מלתא נראה משום דדרך מקח וממכר הוא, וכל כיוצא בזה ליכא איסורא דאורייתא, וכדי שלא תנעול דלת בפני לוקחין ומוכרין הקלו בו.