רשב״א על בבא מציעא סה:

טרשא דרב חמא. פירשה רש"י ז"ל, שהיה מוכר [במקום] הזול כמקום היוקר, ואחריות הליכה עליו, ושם מוכרים לצורך רב חמא כיוקרא דהתם, וקונין לעצמן סחורה שם באותן המעות והריוח לעצמן ואחריות החזרה עליהן. והר"ז הלוי ז"ל הקשה עליו שאם כן למה לן טעמא דנקטי להו שוקא ושבקי להו מכסא, בלאו הכי נמי שרי, דהא תניא לקמן (בבא מציעא עב, ב) המוליך חבילה ממקום למקום, ומצאו חברו ואמר לו תנם לי ואני אעלם לך כדרך שמעלים לך במקום פלוני, ברשות מוכר מותר, ברשות לוקח אסור. על כן פירשה הוא ז"ל שאף בהליכה היתה הסחורה ברשות הלוקחים, ואפילו הכי מותר משום דנקטי להו שוקא ושבקי להו מכסא, ונכון הוא. אבל אפשר להעמיד דברי רש"י ז"ל, דההיא דלקמן כשהוא לגמרי ברשות מוכר, ולומר שהוא מעלה להם שכר עמלם בהליכה, והא דרב חמא כשאינו מעלה להם שכר עמלם, והיינו דאיצטריך להו טעמא דנקטי להו שוקא ושבקי להו מכסא.

ורב ענן אמר משלשין את הפירות. ואוקימנא, בדאמר ליה לכי מייתי קני מעכשיו. ומסתברא לי, דהא דרב ענן אתיא כרבא (לעיל בבא מציעא סג, א) דאוקי פלוגתא דר' יהודה ורבנן ברבית על מנת להחזיר, דאי כמאן דאמר צד אחד ברבית איכא בינייהו, ורבית על מנת להחזיר לכולי עלמא שרי, הכא נמי למה משלשין, יאכלו שניהם ובעל מנת להחזיר, וכל מקום שאמרו משלשין דוקא היא, וכדמשמע נמי הכא, כדתני רב (חסדא) [ספרא] ברבית דר' חייא שניהם אסורים, ועני רבא בתריה בדאמר ליה לכי מייתי קני מעכשיו, ומדקתני שניהם אסורים שמע מינה דלית להו תקנתא אלא במשלשין את הפירות, וכן הוא נמי בההיא דגיטין (מ, ב) אמרינן, נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן, כדרבה משלשין את הפירות כדאיתא התם, ואי אפשר להם בלאו הכי מן הדין. ומינה דהלכה כרבא, וכיון שכן בדזבין ולא איצטריכו ליה זוזי דאמרינן (כתובות צז, א) דהדרי זביני, ואי נמי בדזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל, דקיימא לן בקידושין (נ, א) דאי לא סליק ואי נמי סליק ולא איתדר ליה דהדרי זביני, לא אפשר ללוקח למיכל פירות, ואפילו בתנאי, עד דידעינן בברי דליקום ליה זביניה, (ואפילו בתנאי) משום דהוה ליה רבית על מנת להחזיר, דקיימא לן כתנא קמא דר' יהודה דאסר, ואי נמי אפשר דהלכה כר' יהודה משום דסתמיה דכלהו מתניתין כותיה, כדבעינן למכתב לקמן (בז, א בד"ה עבד) בשמעתתא דאת ונוולא, אלא דאנן כרבנן עבדינן לחומרא, ואע"ג דהתנה להחזיר פירות שאכל אם יתבטל המכר, כך נראה לי.

דא"ל, ארעא קניא לך מעכשיו, זוזי ליהוו הלואה גבך. מסתברא, דלאו למימרא שיהא צריך לומר לו כך בפירוש זוזי ליהוו הלואה גבך, דמסתמא נמי דינא הכי כל דלא עייל ונפיק אזוזי, דכיון שהחזיק בקרקע או שקנה או[תה], בכסף או בשטר, קנה הקרקע לגמרי, וזוזי הוו מלוה על פי על הלוקח (לקמן בבא מציעא עז, ב), וכדמוכח נמי בפ"ק דב"ב (ה, א), גבי סמך לו כותל אחד מגלגלים עליו את הכל, בחזקת [שלא] (ש)נתן עד שיביא ראיה (שלא) [ש]נתן, אלא דהכא אגב דינא תנא טעמא, כלומר לוקח מותר בדאמר ליה קנה מעכשיו, וטעמא מאי, משום דהוה ליה כמאן דאמר ליה ארעא קניא לך מעכשיו וזוזי להוו הלואה גבך, כך נראה לי.

הא דאמר בדמים הללו אסור. לאו למימרא שיהא מה שעשה עשוי אי לאו משום אסורא דרבית, אלא לעולם לא קנו ואפילו קנו מידו, דהא כל זמן שמוכר בדמים יתרים מדמים אלו אונס הוא, ויש טענת אנוס בממון, וכדאמרינן ע"א פ' השוכר (עב, א), ההוא גברא דאמר ליה לחבריה, אי מזבנא להאי ארעא לדידך מזבנא לה במאה זוזי, אזל זבנה במאה ועשרין, אמר רב כהנא קנה קמא, מתקיף לה רב (בר) יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסיה, כלומר דאי לאו דיהבו ליה מאה ועשרין לא הוה מזבין לה, והלכתא כרב יעקב מנהר פקוד. וההיא בשקנו מידו מעקרא, דאי לא היכי קאמר רב כהנא קנה קמא, דבמה קנאה. וכן כתב הרי"ף ז"ל בפ' בית כור (ב"ב קז, ב). אלא הכא אפילו מכרה לו לאחר כמה (בדמים הללו) [ימים] באותן דמים מחמת תנאו הראשון והיא שוה יותר, יש בו משום רבית, אבל אם אינם שוה יותר, ורוצה למוכרה באותן דמים, מותר למכור לו כדרך שהוא מוכרה לאחר, ואם קנו מידו בתחלה ומכרה לאחר בדמים הללו קנה קמא, וכההיא דע"א וכדאמרן. אבל הרמב"ן ז"ל כתב, דאפילו מוכרה לאחרים בדמים הללו אסור למוכרה לזה, דכיון דהתנה על ידי הלואה מחזי כרבית, וצריכה לי עיונא.