רשב״א על בבא מציעא סד:

מתניתין: המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות. בגמ' מוקי לה, אילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, ואפילו למאן דאמר הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר דלא מידי חסריה, הכא כיון דמסיק ביה זוזי מחזי כרבית. וא"ת, אם כן משכנתא דנכייתא היכי שריא, והרי זו גריעא טפי משוכר בפחות. כבר נשמר מזו רש"י ז"ל, ופי', דכל משכנתא דשריא בנכייתא, הני מילי בשדה וכרם דשייכי בהו תיוהי, שמא לא יוציאו פירות ואם יוציאו שמא ישתדפו, ואין זה רבית קצוצה ואפילו בלא נכייתא, אלא אבק רבית בספק הוא, ובנכייתא שרי, אבל חצר אוכל הוא ממנה פירות על כל פנים ולא שייך ביה תיוהא, הילכך אפילו בנכייתא אסיר, וכן פירש למעלה (סב, ב), וכן בכמה מקומות בפרק זה. ואף הרב בעל הלכות הלך על דרך זה. ואין דרכם בזה נכון, דאף בבית נמי שייך תיוהא שמא יפול ושמא תפול בו דליקה. ויש מתרצים, דמשכנתא כיון דמנכה לו [מדמי] המשכונה, בין עושה פירות בין אין עושה פירות, ואפשר שכל חובו כלה בניכוי זה, מותר, אבל הלוה ודר בחצרו הקרן קיים בחובו, אלא שהוא פורע לו מכיסו ממקום אחר והלכך אסור, דהוה ליה כרבית.

הלוהו ודר בחצרו, חייב להעלות לו שכר. פירש הרמב"ן ז"ל, והוא דר עכשיו בחצרו, אבל אם כבר דר אין צריך להעלות לו שכר ואפילו בא לצאת ידי שמים, דלא מידי שקיל מיניה ולא מידי חסריה, והילכך אפילו דר בה שלא מדעת הבעלים אינו משלם מידי, דלא אמרו שצריך להעלות אלא משום דמחזי כרבית, דאלמא דאפילו כאבק רבית אינו. ולקמן, בעובדא דרב יוסף בר חמא, דהוה תקיף בעבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבידתא, ואמר ליה רבא בריה דאסור משום דמחזי כרבית, ואמר ליה הדרי בי, אפילו הכי לא אמר דמנכי להו כדי דמי דאשתמש בהו, אלמא במשתמש כבר פטור, והכא נמי פטור דכותה היא, ומינה קאמר ליה רבא בריה, ונכון הוא.

הלוני ודור בחצרי, צריך להעלות לו שכר. והכא נמי בחצר דלא קיימא לאגרא היא, וכדאמרן אע"פ שאמרו, (בההיא) [וההיא – ש"מ] דהדר בחצר חברו שלא מדעתו [וההיא] בחצר דלא קיימא לאגרא היא, והיינו דאצטריך רב נחמן לאשמועינן, דאי בחצר דקיימא לאגרא פשיטא. ועוד דאי בחצר דקיימא לאגרא (אפי') [מאי] הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר, ואפילו לא הלוהו וכל שכן דהלוהו דאיכא אסורא, וא"כ היכי אמרינן מאן דאמר הלויני אבל הלוהו לא, ודבר ברור הוא זה. וכתב הרמב"ן ז"ל, דאף בהלויני ועבר ודר אין צריך להעלות לו שכר, דלא מידי חסריה ולא מידי שקיל מיניה. ומסתברא כותיה דאף זה על כרחין לאו רבית קצוצה היא, ואף על גב דאדעתא דהכי אוזפיה מעקרא, דאם איתא צריכא ליה לרב נחמן למימר, ואי לאשמועינן דאפילו בכי הא הוי רבית קצוצה הוה לי לפרושי בהדיא, דהאי הוי חדושא טפי, ועוד דאם כן מאי קאמר מאן דאמר הלוהו כל שכן הלוני וכי צריכא למימר, ועוד דלית להו חד אנפא, דזה רבית קצוצה וזה אפילו אבק רבית אין בו, ומאי כל שכן אחר דליתנהו בחד אנפא, ועוד דמאי דקאמר ומאן דאמר הלוהו כל שכן הלוני מוכח בהדיא הכי דבהאי גוונא דמחייב בהלוהו מחייב בהלוני וכל שכן, אבל בטפי מהלוהו לא, והיכן צריך להעלות בהלוהו, כשדר בה עכשו, אבל בדר כבר לא וכדאמרן, ובהלוני נמי דוקא בדר אבל כשעבר ודר פטור, וזה נראה לי ברור. ומה שכתב הרי"ף ז"ל בהלכות דבהלוני ודור מפקינן מיניה, לאו בחצר דשמעתין קאמר דהיא חצר דלא קיימא לאגרא, אלא בחצר דקיימא לאגרא קאמר, דההיא ודאי בהלוני רבית קצוצה היא.

מ"ד הלוני אבל הלוהו לא. דמעקרא אדעתא דהכי לא איכוון ודוקא הלוהו ודר לא, אבל הלוהו ואמר לו לוה ארוח לי זימנא ודור לי בחצרי הרי הוא כהלוני, דכל אגר נטר לי אסור, ואי חצר דלא קיימא לאגרא אסור, ואי חצר דקיימא לאגרא רבית קצוצה ומוציאין ממנו בדיינים, שאין הפרש בין קצץ לו בשעת הלואה בין קצץ לו לאחר הלואה מחמת הרוחת זמן. ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל (הל' מלוה ולוה פ"ו ה"ג) שכתב, הורו רבותי שהמלוה את חברו ולאחר זמן תבע חובו, ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך, הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה, שנא' לא תתן לו בנשך. ובאמת הדברים נראים אם קבע לו זמן להלואתו ובתוך זמן אמר לו הלוה דור בחצרי חנם בשכר מעותיך שהם בטלות אצלי, שאין כאן רבית, אלא מחזי כרבית וכרבית מאוחרת היא זו, אבל במרויח לו זמן רבית קצוצה היא. וזו אחת מתשובותיו של הראב"ד ז"ל, וזה לשונו שכתב שם, אמר אברהם חיי ראשי לא יפה הורו, שאם הגיע זמן הפרעון וארוח ליה זימנא משום ההיא דירה כשעת מתן מעות דמי, ע"כ. וכתב הרי"ף ז"ל, והלכתא כלישנא קמא דאפילו הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר, אבל להוציא ממנו בדיינין, בהלוני ודור בחצרי מפקינן מיניה אגרא, דהויא ליה רבית קצוצה, אבל הלוהו ודר בחצרו דלאו אדעתא דההיא אוזפיה, אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינים. וכבר כתבנו למעלה דלאו בחצר דשמעתין קאמר, דבההיא אפילו בהלוני לא מפקינן מיניה, דלאו מידי שקיל מיניה ולא מידי חסריה, דהא לא קיימא לאגרא, אלא בחצר דקיימא לאגרא קאמר, ואפילו בההיא בהלוהו ודר אינו מעלה לו שכר. פי' לדבריו וכשדר מדעת בעל החצר, אבל שלא מדעת בעל החצר אפילו פרעו חייב להעלות לו שכר ביתו, ואפילו לא הלוהו כל שכן כשהלוהו דעביד איסורא. עוד כתב הרב ז"ל, בהלוהו ודר בחצרו דלא מפקינן מיניה, לא תימא הני מילי היכא דפרע ליה זוזי דאוזפיה והדר תבע ליה באגר ביתיה, אלא אפילו בדתבע ליה מקמי דלפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי שעור אגר ביתיה, כדאמרינן לקמן (בבא מציעא סז, א), אמר רב אשי, השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה, אכל שעור זוזי לא מסלקינן ליה, מאי טעמא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה [הוא]. וה"ר אפרים ז"ל (מובא בבעל המאור) חלק עליו, ואמר דלא אמר רב אשי סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא גבי משכנתא דמשכנא גביה. ויש שמביאין ראיה לדבריו מדגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"א) חד בר נש אשאיל לחבריה דינרי, אשרייה גו ביתיה, א"ל, הב לי אגר ביתי, אמר ליה הב לי דינרי אתא עובדא קומי ר' אבא בר זבדא ומר ליה מה דהוה חמי למשרייה. והרמב"ן ז"ל דחה ראיה זו, חדא דיש לפרש דהתם הכי פירושא שהלוהו, ואחר כך אמר לו אדור בחצרך, ואמר לו כן, ולא פירש לו אם בשכר אם בחנם, ולבסוף תבעיה ליתן לו שכר ביתו, לומר שלא בחנם אמר לו לדור בו, ואמר לו מלוה, אף אתה תן לי מעותי, כלומר, שבדעתו היה לדור שם בשכר מעותיו שהיו בטלות אצלו, ודן ר' אבא דמנכה ליה שכר הראוי לו, לפי שלא אמר לו בפירוש שידור בו בחנם. ותדע, שאם תבעו זה מחמת אסור רבית ואע"פ שאמר לו זה בפירוש שידור בחנם, הוה ליה למימר תבעיה באגר ביתיה, ולא הוה אמר ליה הב אגר ביתי. ובר מן דין, דדילמא סבירא ליה לר' אבא כמאן דאמר בגמרין דסלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיניה הוא, ואנן כרב אשי סבירא לן דאמר דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. ועוד שאם כדברי ה"ר אפרים ז"ל, כל מי שנותן מתנה סתם לבעל חובו מחשב עמו באחרונה ומנכה לו מחובו ואינו בדין. ודברי הרי"ף ז"ל נראין עיקר.