רש"ש על זבחים טו:

גמרא ל"נ אלא כשהכניסו וחזר והוציאו כו'. המל"מ פי"ג מהל' פהמ"ק ה"ט הגיה בכאן ע"ש וכן הוגה בד"ח עה"ג. אבל מרש"י ד"ה הא צריך נראה שהיה גורס כגי' שלפנינו:

רש"י ד"ה אי תניא. ואין מחלוקת בין ר"א לת"ק. אך הרמב"ם בפי' (והרע"ב אחריו) כ' ואה"ל כר"א מוכח דס"ל דפליגי ולת"ק אף בהולכה לחוץ פסלה מחשבה וכ"פ בחיבורו שם בסה"פ. ונראה לה"ר לפרש"י דסתמא דגמרא לעיל משני לא דקאי זר בראי עפרש"י שם. וע"ש במל"מ. אולם מה דסיים רש"י אלא אר"ש אבוה כו'. תמוה דסתם ר"א הוא בן הורקנוס. וכן אי גרסינן ר' אלעזר בל"י וכן הגיה הגרי"פ (וזה יותר נראה שהוא חבירו של ר"ש הנזכר לפניו אבל ר' אליעזר היה בדור שלפני פניו. ודלא כסה"ד שחשבו בר' אליעזר. ועמש"כ בס"ד בפסחים (עז).) היינו בן שמוע. אח"ז ראיתי בהגהת הב"ח שגורס במשנה ר"א בר"ש וזה היה בבירור גי' רש"י:

במשנה ומחוסר כפורים ומחוסר בגדים. גי' זו נראה ישרה בעיני התוי"ט (ונסתייע מפרש"י) ומסמיך כו' ע"ש. ול"נ עוד דנאות להסמיך מחו"כ לטבו"י דתרוייהו בני בקתא נינהו דלא נגמרו טהרתן. אכן בגמרא מוכח דהגי' הוא בהפך כאשר העיר הגרי"פ. ונ"ל דברש"י צ"ל הבד"א ובא לחלוק לנו בין טבו"י למחו"כ דבטומאות חלוקות הן:

תד"ה זר. הא דלא תנא כו'. הצ"ק מחק מדבריהם פרועי ראש ע"ש. ואינו מוכרח לפי המבואר בדבריהם בסה"ע ע"ש:

תד"ה אלא (בסופו) . ותימה לי דהא איצטריך חילול ל"ר כו'. ולי תימה על תמיהתם דהא דתני לוי מפיק מדלא כתיב ולא יחלו דהוה נמי ל"ר עמש"כ שם:

תד"ה אתיא (בסופו) . וגם זר דאינו במיתה בקבלה כו' כש"כ פרועי ראש דבמיתה כו'. לכאורה משמע מדבריהם דמיתת פרועי ראש היא אפי' בעבודה שאינה תמה. ותימה דלקמן (ר"ד יח) מוכח דמיתת שתויי יין אינה אלא בעבודה תמה. ומיתת פר"ר ל"י אלא משתויי יין ופשיטא דלא עדיפא מינה. ואולי כוונתם דנילף עכ"פ דמחלי עבודה בעבודות שח"ע מיתה מק"ו מזר דמיחל אפי' בעבודה שא"ח עליה מיתה: