רש"ש על יומא מז.

גמרא יציבא בארעא כו'. מש"כ התוי"ט וגדולה מזו כו' דלא אתמר אלא בתר כו' כוונתו למה דשאל שם הני חמשה ענויין כנגד מי ע"ש. ואישתמיטתיה מש"כ התוס' שם דר"ח גופיה שאלה:

גמ' שם הרבה עשו כן ולא הועילו. כה"ג בנדה (ע ב) ג"פ:

גמ' שם ת"ר בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ. מכאן לכאורה סתירה למש"כ התוי"ט במנחות ספי"ב גבי המתנדב שמן שדינו דיקמוץ כיון דדבר לח הוא א"א לקמצו אלא שמפריש בכלי שיעור קומץ. אמנם מצאנו כיוצא בזה לעיל (כד) בתה"ד ע"ש פרש"י ד"ה ת"ש. ומש"כ שם עוד שהוא כשני זיתים. ל"ד דל"א אלא שאינו פחות מש"ז אבל יש כהן שקומצו יותר. ודע של"מ כעת להרמב"ם ז"ל שהביא להך דינא שלא יעשה מדה וצ"ע:

גמ' שם מאי לאו שאם רצה לעשות מדה עושה. כצ"ל ותיבת אחרת מיותרת וכן לא העתיקוה התוס':

גמ' שם לא ה"ק וכך היה חוזר וחופנה לפנים. משמע דאתי לאפוקי שלא יערה מן הכף על הגחלים שבמחתה. והתוספות לקמן (מט) ד"ה אי כתבו דמדרבנן הוא שמא נתפזר לו בדרך. ומפי' הרע"ב נראה דאתי לאפוקי שלא יעשה כלי כמדת חפניו ויערה מהכף לתוכה ולא מחוור:

רש"י ד"ה א"ד בש"ז. חבילי זרדים. הוא בר"פ מפנין ובסוכה (יב) במשנה:

רש"י ד"ה וזירזתני. הזרתני כו'. נ"ל דהציון צ"ל זריתני: