רש"ש על יומא כה.

גמרא והתניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים ת"ל ומכנסי בד יהיו על בשרו. נ"ל דצ"ל ילבש על בשרו והוא הכתוב ר"פ צו בהרמת הדשן עי' לעיל (כג ב) ובתוס' שם ובמש"כ שם. ועתה ראיתי בת"כ שם דדריש ילבש על בשרו לענין חציצה. ומיהיו על בשרו לענין שלא יהא דבר קודם להם וע"ש בק"א ובמחכ"ת לא דקדק יפה בגמרא דלעיל דמבואר שם להדיא דדריש מן ילבש ע"ב ופליגא אהת"כ:

רש"י ד"ה אין ישיבה בעזרה. שנאמר לעמוד לשרת. מזה אין ראיה דהא כתיב לשרת ומיניה ילפינן דיושב פסול לעבודה (זבחים כג ב). ולקמן (סט ב) מסיים ולא מצינו בה ישיבה. ובחלק פי' דהוא הל"מ. ועמש"כ במ"ר נשא פי"א אות (יג) במ"ת:

[תד"ה מאי לאו. וי"ל משום דלעיל מינה איירי בזוכין לעבודה כו'. לכאורה אדרבה שם משמע איפכא מדקתני לה אחר גמר הפייסות וכבר היו נעשות עבודת תה"ד בפייס הא'. ודישון מזבח הפנימי והמנורה וקבלת הדם וזריקתו והולכת אברים לכבש. ושם לא תני לה להא דמסרן לחזנים כו'] :

תוס' שם ד"ה אין ישיבה (בסופו). דהא בשמעתין משמע דלישב נמי כו'. עי' מהרש"א. והגרע"א בחדושיו כתב דראיה גמורה היא דאל"כ מנלן דחציו בקודש דילמא כולה בחול ופתוחה לקודש דמותר לישב ומקויים ג"כ בבית אלהים דהא מקרי ב"א בקודש לכל מילי. ותימה דהא אינן כקודש לטומאה ולשחיטה ולכן אפשר דגם לענין פייס אינן כקודש. אבל ל"נ ראיה מדקא מייתי מהא דבנויות בחול ופתוחות לקודש לענין ישיבה דהכא מוכח דפסיקא ליה דגם לזה הוי כקודש:

במשנה מי שוחט מי זורק. הרמב"ם בפי' כתב דהראשון הוא הזוכה לזרוק והסמוך לו הוא השוחט ונתן טעם לדבר לפי שהזריקה מעולה כו'. ונמשך אחריו גם הרע"ב. ול"י מנ"ל הא להוציא מתניתין מפשטה בסברא בעלמא. ולא כן משמע מפי' רש"י בגמרא בסמוך וכן בחבורו חזר בו וכ"כ המפרש רפ"ג דתמיד. שוב התבוננתי בפירוש הרמב"ם שם בתמיד דנראה שהיה גירסתו כאן במשנה מי זורק מי שוחט:

רש"י ד"ה והגרה. והכבד. עתוי"ט: