רש"ש על יומא כג.

גמרא אר"ח ל"ק כאן בבריא כאן בחולה. כה"ג משני לקמן (פב) ובנדה (ס"ד לז). ואין להקשות הרי חולה פסול לעבודה דתנן בספ"ו דבכורות דחולה פסול לקרבן וברפ"ז תני מומין אלו כו' פוסלין באדם. די"ל דהכא מיירי ביכול לעשות ע"י הדחק (עי' ב"ק קי). והרמב"ם בפ"ז מהל' ביאת המקדש הי"ב כתב דחולה הפסול הוא כשהוא רועד מפני חליו כו' ולמדהו מזקן דחולין (כד ב) וכן למדו לענין ב"ק בפ"ה מהל' אה"ט ה"ז מזקן דשם:

גמ' שם והיחידים מוציאין שתים. פרש"י בחולין כו'. חולין כבר תני. וצ"ל דאינו חולה כ"כ שלא יוכל לכבוש אצבעותיו רק מפני שהוא יחידי לא יבוא לידי טעות שימנה לשנים. וכן יל"פ לגירסא שמביא הערוך יהירים דר"ל דמחמת גיאותם אינם עומדים בהיקף עם שאר הכהנים אלא עומדים לבדם:

גמ' שם אין מוציאין לא שליש כו'. פרש"י עם האצבע. והוכרח לפרש כן מפני הס"ד שמונין לו שנים. ועוד דמתני' לא אסרה אלא הגודל. אבל זה דחוק מאד דמשמע דשליש קתני דומיא דגודל דאוסרו במתניתין אפילו לבדו דדוחק לפרש דקאי על או שתים ועוד דא"כ אמאי לא תני נמי שליש. ומהרמב"ם בחבורו נראה שהיה גורס שלש ור"ל שלש אצבעות ונכון מאד אלא דשאר דבריו שם אינו מכוון לגי' שלפנינו ועי' לח"מ. מש"כ התוי"ט אבל הרמב"ם פי' כו' ע"ש לכאורה גם כוונת הרמב"ם ע"כ שלבד אצבעו הפשוטה כבר יפשוט גם גודלו בכדי שימנה בשנים ע"ש:

גמ' שם ת"ר מעשה כו' קדם אחד מהן לתוך ד"א של חבירו. ב"ת האחרונות ליתנייהו בתוספתא דשבועות. ולפמש"כ לעיל (כא) בד"ה קמייתא יש ליישבם קצת:

גמ' שם עמד ר' צדוק על מעלות האולם בהר הבית. כ"ה בתוספתא שם וכ"ה גירסת רש"י דלולי כן ה"ל לפרש דר"ל על מעלות שהיו בין האולם ולמזבח דלעיל (טז) כי ר"צ כהן היה כדהביאו התוס' לקמן (עט) והיה רשאי ליכנס לשם:

תד"ה שתים. אבל המקשה כו' הוה ס"ד דדוקא הוא ומשני כו'. כצ"ל:

תד"ה וירושלים בת מביאה ע"ע כו'. כצ"ל: