רש"ש על יומא יד.

רש"י ד"ה גזירה. אבל באנינות הלילה כו' אינה מד"ת כו'. משמע אפי' דיום המיתה. וצ"ע דבזבחים (צט ב ק ב) שמעינן לר"י דהוה מה"ת וכמש"כ התוס':

במשנה ומטיב אה"נ. ק"ק מדוע לא ירגיל א"ע ג"כ בהדלקתן לערב. ואולי דאה"נ וזה נכלל נמי בלישנא דהטבה וגדולה מזו עי' לקמן פ"ו מ"ד בהרע"ב ובתוס' שם. ועוד נ"ל דלפי' הרע"ב בספ"ג דתמיד לאחר שמת שמעון הצדיק כשבא להיטיב הב' נרות (דבהם איירי מתני' כדלקמן בגמרא) היה ג"כ נותן שמן חדש ופתילה חדשה ומדליק לנר מערבי ונמצא מתרגל בזה ג"כ בהדלקה. ולפ"ז לא נצטרך שוב למש"כ התוס' לקמן (ע"ב) בסד"ה אמר אביי דלא קחשיב כו' שהן גמר העבודה ע"ש. אלא משום דבהם מתרגל ג"כ בהדלקה:

רש"י ד"ה כדתנן נתכוין. דלא נתכוין לו. נראה כוונתו דלא עלתה לו הזאה ראשונה שהזה על האדם (אם היה צריך הזאה) הואיל דלא נתכוין לו אם יש באזוב ישנה עליו:

תד"ה למזה. א"נ י"ל כו' היינו טהור כו'. עדיין צריכין אנו לתירוצא קמא דבלתו לא יתיישב הק"ו דרבנן על הטמא טהור על הטהור לא כש"כ. ולעד"נ לפרש ע"פ המשנה דסוף פרה אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום ופי' הרע"ב היכא דשהה כו' יכול להקדים טבילה להזאה (והוא מהרמב"ם וכ"פ בחבורו פי"א מהל' פרה הל"ב) ונכון בעז"ה:

תד"ה אלא. ואין לתרץ כו' אף נושא וה"ה במגע כו'. בתור"ע רפ"א דכלים תמה דהא מפורש במשנה שם וחשוכי בגדים במגע. ואישתמיטתיה דברי הכ"מ ברפט"ו שם שהקשה כן על הרמב"ם (לפי מה שהבינו בתחלה דדעתו דאף במגע מטמא בגדים וכן הבינו באמת הרא"ם בר"פ חוקת ושכן מוכח מהספרי ע"ש) ותירץ דהאי וחשוכי בגדים לא קאי אלא אנבלה לחוד ושכן משמע קצת מהר"ש:

בא"ד ונ"ל דלהכי לא אוקמיה במגע כו' דא"כ הוה משמע במגע טעון כבוס ובמשא טהור גמור כו'. כצ"ל. לכאורה אכתי תקשי לוקמי אתרוייהו אמשא ואמגע: