רש"ש על יבמות נב:

גמרא כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דל"ק. עי' בס' חס"י שהקשה אהא דכ' הנ"י בשם הראב"ד בב"ב גבי הא דרב ענן שקל בידקא בארעיה (שם מא) דשמעינן מהתם דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה והוא ידע אע"ג דהזוכה לא ידע דקנה הא פלוגתייהו דרבי ורבנן משמע דמיירי אף במאמר מדעתה ולרבנן לעיל (יט ב) לא קני מאמר בע"כ וא"כ איכא דעת אחרת מקנה ואפ"ה כיון דליכא דעת זוכה לא מהני ושגה מאד דהא איהו נמי נתכוין לקנותה ואפ"ה מדמי ליה רב יוסף לעודר כו' וסבר שלו משום דדעתו היה לקנותה מכח יבומי אחיו וזה אינו קונה ה"ל כאילו לא נתכוון לקנותה כלל א"כ מה"ט גם דעתא דידה שנתכוונה להקנות א"ע לו מכח יבומי בעלה המת אינו כלום ולכן אין כאן לא דעת קונה ולא דעת מקנה:

שם אלא אמר אביי הב"ע כגון כו'. עי' רש"א שהקשה דלפ"ז אמאי קאמר רבי דמתניתין דחלץ ועשה מאמר אא"כ דוקא אליבא דר"ע מיתניא כו' ואני אומר דאה"נ קאמר אין הדברים כו' אלא לדר"ע (ר"ל כך אמרו רבותי או חבירי) ואני אומר כו' ר"ל וא"כ אתיא מתניתין אליבא דכ"ע וכתירוץ הרש"א פרש"י לעיל (מה) בד"ה אע"ג:

שם רבא אמר אי דא"ל במאמר יבמין כ"ע ל"פ דמהני. פי' משום דהאי לחודא קאי כו' כמוזכר באוקימתא דאביי ואזיל לשיטתיה לעיל דאית ליה דמהני גט למאמרו לחוד:

תד"ה או דלמא. וא"כ ה"נ שריא לדידיה. עי' בנ"י לעיל בפ' ד"א על הך מימרא דרבא:

בא"ד וללישנא דהיא אסורה כו' ה"נ אסורה אפי' לאחיו כו'. ולשון הרא"ש א"כ ה"נ כו' לכאורה הא רבא לא מיירי אלא לענין אחיו וכפרש"י כאן ולעיל (לב) אבל התוס' והרא"ש רצו בכאן אפי' לפי' אחר שהביא הנ"י שם ע"ש:

תד"ה אי אמר. דמהני לשון זיקה שהרי היא זקוקתו כו'. ק"ק דה"ט לא מהני מידי לאחר חליצה שהרי אז אינה זקוקתו ואינה עומדת לפניו עוד: