רש"ש על יבמות נב.

גמרא בשטר כיצד כדאמרינן. נל"פ כוונת הפירכא דהרי הברייתא מסיימת כותב לה אנא כו' ולהכי פריך דהלא נוסחת שטר קדושין דעלמא הוא הרי את מקודשת לי וודאי גם נוסחת שטר מאמר יבמין כן וכן אפשר לכוון זה בפרש"י ודלא כדמשמע מהתוי"ט לעיל רפ"ב:

שם בעא מיניה אביי מרבה כו' [א"ל חיישינן כו'] . זהו הגהת הרש"ל מדברי הרא"ש אבל מפרש"י ד"ה הכא שכ' והלכך תיבעי לן כו' משמע דל"ג לה וכן הא דא"ל התם לא פסיל כו' הוא תשובת אביי לרב"ח ודלא כהב"י ר"ס קע"א שפי' שהוא דברי רבה:

שם לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט. עי' רש"י ותוס' שנדחקו ולע"ד י"ל דהכא מיירי שלא נתייחד עמה עי' כתובות (ס"ד יא) כנסה ראשון לשם נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה כו'. ועי' ר"ן שם בריש המסכתא דמביא מזה ראיה דחופה לאו היינו יחוד ועמש"כ בס"ד שם (נז ב):

תד"ה אם. וכן הא דתנן כו' הבעילה כו' היינו משום דמדאורייתא קני. לכאורה אינו מובן דהא כולה מתניתין עסיק ותני מילי דרבנן ואי דמדרבנן לא קני ה"ל לתפוס מאמר או חליצה אחריה כמו אחר ביאה פסולה וי"ל דב"פ שייך למיגזר משום ביאה אחר חליצה או אחר ביאה כדלעיל בר"פ אבל בביאה בלא מאמר לא שייך למיגזר מידי:

תד"ה דמבטל. אע"ג דרב משמע דס"ל בריש השולח כו'. ע"ש דלא נזכר רב בכל הסוגיא ולשונם בגיטין (לג ב) בד"ה אמר מיושב יותר ע"ש:

תד"ה על הנייר. כר' אלעזר. כצ"ל בל"י:

תד"ה שאין (בסופו). אחרי תתי את ספר כו'. כצ"ל: