רש"ש על יבמות מט.

במשנה שמעון התימני שמעון בן עזאי. כצ"ל תרוויהון בלא מלת רבי בתחלה ומהראשון מחק גם הגרי"פ לעיל (מד):

גמרא כנף שראה אביו ל"י. נ"ל דראה הוא כינוי לתשמיש בלשון נקי וכן בלשון מקרא וראה את ערותה והיא תראה כו' (בפרשה קדושים) וכן דרשו בסנהדרין (ע א) וירא חם כו' את ערות אביו שרבעו ע"ש ובב"ב (טו ב) דרשו דורו של איוב שטוף בזמה היו שנאמר הן אתם כולכם חזיתם ולפי דכתיב כנף שהוא מלשון ולא יכנף עוד מוריך נקט לשון ראיה כדכתיב שם והיה עיניך רואות את מוריך:

שם וס"ל כר"י דאמר באנוסת אביו כו'. ולר"ס כו'. מוכח דאנוסת אביו מיקרי שאר ולקמן בר"פ נושאין אמרינן דבאונסין ליכא שאר וצ"ל דהכא הכוונה דע"י אביו שהוא שארו נאסרה לו וסייעתא לפי' התוס' ד"ה הכל דמחזיר גרושתו וסוטה מיקריין שאר:

רש"י במשנה ד"ה כל שאר. וכגון נושא חלוצתו. כצ"ל בו':

תד"ה שמעון. ולעיל בפ"ק אמר פשיטא בני ח"ל כשרים נינהו. ע"ש בתד"ה פשיטא דדוקא התם משום דהוה ח"ל דלאו דשאר להכי קמתמה פשיטא וא"כ אין ראיה מהתם דלית ה"כ דר"ע דמתניתין ועי' רש"ל ורש"א ולפלא שלא דקדקו במוקדם:

בא"ד ובפ"ש קאמר ר"פ מסתברא כו'. שם (כג) ליתא תיבת מסתברא ושם (כ ב) איתא זה הלשון אבל לא ר"פ אמרו וגם אין משם ראיה דהתם לפרושי מתניתין אזלא דסברה ע"כ דתפסי בהו קדושי ע"ש וברא"ש ליתא לתיבת מסתברא:

בא"ד משמע דהוי ממזר מאשת אח. כצ"ל:

שם ולעיל אר"ט ב"ק. הוא בד' (מ ב). ול"נ עוד ראיה מדפריך לקמן (נג) איצטריך לאשמועינן דא"ק תופסין בח"כ וע"ש בתוס':

תד"ה רי"א. דהיאך היה ב"ע אומר לקיים מילתא דר"י כו'. ולע"ד י"ל דלקיים דר"י אינו מדברי ב"ע רק סתמא דמתניתין אמרה דמתוך דבריו יש לקיים דברי ר"י והא ראיה דבברייתא לקמן דהעתיקה דבריו ליתא לזה ולקמן (עט ב) במשנה איתא ג"כ זה הלשון ופרש"י לקיים דר"ע העיד:

בסה"ד כיון דמוקי קרא באנוסת אביו סבר (כצ"ל) כר"ע כו'. עי' לעיל (י א) תד"ה לר"י ולקמן בסמוך ד"ה לכתוב בסופו וע"ע דבריהם בקדושין שם:

תד"ה לכתוב. ואתי לרבויי כל חייבי מיתות קלות. כצ"ל:

בא"ד וכפי' ר"י צ"ל לתנא דפ"ק. ועי' לעיל (י) תד"ה לר"י בסופו: