רש"ש על תמורה ג.

רש"י ד"ה ה"ג מ"ט לה' כתיב בהו. דכתיב איש איש מבית ישראל כו' שנאמר אשר יקריבו לה'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ר"י היא. דקא משתעי לקמן בהא מילתא. נ"פ דיכוון להא דלקמן (ד ב) ל"י ממנו עד בקר כו' מכלל דר"י סבר (לאו שאב"מ) לוקין עליו ע"ש. והגרי"פ במחכ"ת ל"ד כלל שהשיא כוונתו להא דמייתא הגמרא בסמוך א"ר אידי בר אבין כו'. וזה היפך הדרוש כי שם אדרבה אמר דבעלמא לשאב"מ אין לוקין עליו חוץ כו' ומימר ומטעם דבדיבורו עושה מעשה כדלקמן ועי' בתד"ה והרי בסופו. ובמכות פריך דר"י אדר"י ומשני הא דידיה הא דרביה:

תד"ה והרי. ולימא או נשבע או מימר כו'. תימה הכי מימר ילפינן מקרא בפרט דלקי. אין זה אלא לאחר דיליף על כל לאו שאב"מ דלוקין עליו. ממילא גם על מימר לוקין. ונ"ל למחוק או מימר: