רש"ש על סוכה כג.

גמרא ור"מ הא מדאורייתא מחזא כו'. משמע דגם ר"מ מודה בדרשה זו דר"י ונ"ל דאצ"ל דס"ל כר"א דלקמן (כז ב) אלא דנ"מ להיכא דא"י לעמוד כל ז' מפני רפיונה א"נ לענין ביטול דלעיל (ר"ד ד) דבעינן שיבטל לכל ז' כדפרש"י שם ונ"מ עוד להא דכתבתי לעיל (יג ב) ע"ש ואין סתירה לזה מהא דאמרי' לקמן לדידיה זמנין כו' דכווצא ולאו אדעתיה ותיפוק ליה דא"ר לז' די"ל דבדפנות ל"ב ראויים לז' ולפ"ז יהיה ראיה למה דפרישית בר"מ בהא דעד כ' אמה אדם עושה דירתו דירת עראי ודלא כפרש"י דצריך לעשות מחיצותיה קבועין דהרי במחיצות לא איכפת לן ולכאורה דרשת רבא שם מתאחדת עם דרשה דהכא ותקשה למה תפס רבא קרא אחר ולא סגי ליה בקרא דהכא די"ל דחד למעוטי פחות מז' וחד למעוטי יתר מז' [וכעין זה (בשבת דף קלב)] דל"ת הרי יש בכלל קבע עראי וכדמקשה לי' אביי התם:

שם ודילמא רבעה. נראה דהקושיא אינה אלא לאביי דמאי איריא שמא תמות תיפוק לי' דילמא רבעה דשכיחא טפי ועתד"ה ולמ"ד:

רש"י ד"ה ולא גולל דגולל מטמא כו'. ובמשא כו'. שנה משנתו כר"א בפ"ב דאהלות מ"ד ודלא כחכמים שם דל"מ במשא:

רש"י ד"ה גזירה שמא תמות ביו"ט כו'. ולקמן אמרי' כווצא ולאו אדעתיה וי"ל דמיתה ונפילה נראה וניכר ול"ש למימר ולאו אדעתי' ובכווצא ליכא חשש ביטול מצות סוכה דאיכא תקנה למותחה באשלי לפחות מג' סמוך לסכך וכשיטתו לעיל (טז ב):

תד"ה דתניא כדפרי' לעיל. הוא בדף (כא ב) ד"ה שאין: