רש"ש על סוטה ו:

רש"י ד"ה קדש הקומץ. שהסכין של כלי שרת כו'. וכ"כ לקמן סוף (דף יד). ועי' תוספות ר"פ איזהו:

רד"ה שמת הוא. דאמאן בעינן למשריי'. קשה דהא איכא למשריי' לבועל וליבם ולתרומה. ומה סני ליה הא דקאמר הש"ס ביבמות (לח ב) והביא האיש את אשתו א"ר וליכא וכן פי' בעצמו לקמן (כד) בד"ה ולא שותות:

תד"ה כי. קשיא כיון דהוא היה מביא כו' מ"ש כו'. ולע"ד שנא ושנא דהתם החוב דקרבנות מוטל עליה רק שהוא חייב להביא בעדה לר"י מתנאי ב"ד ולרבנן מיירי דאקני לה אמרינן שפיר כי חייבוהו ב"ד או כי מקני מילתא דצריכה כו' כמבואר בגמרא שם. אבל הכא התורה הטילה עליו הבאת המנחה בעצם ודמיא להיכא שהבהמה שלה דהתם. ועי' לקמן (כג) תד"ה כל. ומה שהקשו עוד ממי שנדר בנזיר כו'. לע"ד הא לא דמי אלא לאם עד שלא נגנבה נדר דה"ה נזיר מטעם דהוה נולד. דהא עיקר טעותא הוא דאם היה יודע שיבואו עדים לא הקדיש. וביאתם הוה נולד. דידיעתם שהיה מקודם לא משוי ליה להקדש טעות כיון דהוא אינו יודע. ולסבה זו שהוא אינו יודע הקדיש. ואף שאילו הוה ידע שיתברר ע"י עדים לא היה מקדיש. הבירור הוה נולד. וגם דברי התוספות לקמן (כב ב) בד"ה ושבעלה מש"כ דגבי באו עדים להכי הוה הקדש טעות דהרי העון מבורר צ"ע דהרי לפי סוגיא דהכא טעם זה אינו משווהו להקדש טעות אלא במה שאינו עומד להתברר לר"ש כיון שיש עדים וא"כ כשבעלה בא עליה נמי. ואולי י"ל דסברתם שטעם בטילת הבדיקה כשיש עדים הוא משום דסוף סוף יבורר הדבר. וק"ק לפמש"כ מ"ט דר"מ באשם תלוי בנודע לו שחטא דתצא ותרעה בעדר (כריתות רפ"ו בברייתא). הלא הידיעה הוה נולד. והחטא גופיה אינו משוהו לטעות דהא מפני כן הוא מפרישו שמא חטא. וי"ל. ועי' לקמן בתוי"ט פ"ג מ"ו ד"ה האומרת שדבריו מגומגמין בישוב קושיות התוס'. וגם נראה דאישתמיטתיה הא דריו"ח ברפ"ו דכריתות דמחלק דדוקא בא"ת גומר ומקדיש אבל במנחת קנאות לא: