רש"ש על סוטה ג:

גמרא ולהלן הוא אומר ע"פ שני עדים כו'. כצ"ל:

תד"ה ור"ע. תימה לר"ח כו' מאי הוה דריש בלה יטמא וי"ל כו' ואיידי כו'. ולעד"נ דמבע"ל להא דדרשינן בת"כ לה יטמא על הודאי מטמא ולא על הספק הביאוהו הרי"ף והרא"ש בהל"ק. ובזה נדחה ראיית המשכנות יעקב דלא לפסוק כר"ח מדל"ק הש"ס ור"ע ס"ל כר"ח ולא איצטרך לה לאברים (כשיטת הרי"ף שם) דהא מ"מ איצטריך לדרשא דת"כ. ומאי דל"ק לרי"ש דמבע"ל להך דרשא וכדלר"ח. משום דלרי"ש כיון דאינה אלא רשות פשיטא דספיקא לחומרא וכדתמה הנ"י שם. אבל לר"ע שפיר איצטרך משום דספק מצוה היא וכמש"כ שם בגליון הרי"ף בשם ד"ת:

תד"ה מה. תימה כו'. התו"ח לקמן בפ' מי שקנא כתב ליישב דנוכל ללמוד מהא דע"א נאמן אפי' לאחר השקאה ולא בדקוה המים דאדרבה איכא רגל"ד איפכא כו'. אבל זה אינו כלום. דהאר"ש התם כיון דאיכא דידע בה והיינו אפי' ע"א לפי' התוס' שם תו אין המים בודקין וא"כ נשאר הרגל"ד בתקפו. ותדבר"י אמר מ"מ האמינה תורה ע"א בסוטה שרגל"ד משמע דבלא רגל"ד באמת א"נ: