רש"ש על סוטה ד.

רש"י (ברה"ע). כדי העראה דהיינו נשיקת אבר כו'. עי' לקמן סוף (דף כו) מחלוקת בזה:

תד"ה ב"ע. משום דצלייה קודמת לגמיעה. לפי מאי דמסיק לקמן דר"ע צלייה וגמיעה קאמר ואצלייה דקאמר ב"ע מוסיף. א"ש טפי הא דמקדים לב"ע כדי לקצר בדברי ר"ע:

תד"ה א"ה. א"נ יתרץ בב"ע כדי למזוג ולשתות. דברי מהרש"א בכאן דחוקים. ול"נ משום דא"ת דמזיגה ושתיה חד שיעורא ה"ל לר' יהושע למימר בברייתא קמייתא כדי מזיגה לחודה בלישנא דר"א. והא דאמר ב"ע כדי לצלות ול"א כדי לשתותו לחודה בלישנא דר' יהושע אע"ג דחד שיעורא הם. נ"ל משום דכולן היו יושבין ביחד בבהמ"ד כשנחלקו בזה ומסתמא הקדים ר"ע לומר דעתו לפני ב"ע תלמידו כדי לצלות ביצה ולגומעה לכן ענה ב"ע אחריו כדי לצלות (ר"ל לבד) והברייתא הקדימה לב"ע כדי לקצר כמש"כ לעיל. א"נ יל"פ כוונתם כיון דמב"ע לחוד לא ה"מ למיפרך אלא בצירוף דר"א אע"ג דגם מר"א לחוד לא סגי (כמש"כ המהרש"א) אם לא בצירוף דב"ע. כיון דתרוייהו צריכין אהדדי נקיט קמייתא:

תד"ה א"כ. דברי המהרש"א בכאן לכאורה תמוהים מאד דזה הוה תרי הפכים בנושא אחד. דא"ת דצלייה וגמיעה חד שיעורא היא. א"כ תרוייהו בהדדי אינן אלא שיעור שתי גמיעות. וי"ל דבריו משום דאין דרך לגמוע תיכף אחר צלייה מפני שהיא חמה ביותר. והשהייה שבינתיים כדי לצננה קצת הוא בכדי צלייה או גמיעה: