רש"ש על סוטה ג.

גמרא רל"א אין אדם ע"ע אא"כ נכנס בו רוח שטות כו'. נ"ל דעיקרו קאי אקרא דועבר עליו רוח קנאה ומפרש להאי רוח דהוא רוח שטות וע"ד דתנא דברי"ש לקמן אין אדם כו' אא"כ נכנסה בו רוח כו'. ואזיל לשיטתיה לעיל דאסור לקנאות:

שם א"ל ועבר וכבר עבר אלא מעתה ועבר לכם כו'. לפמש"כ מקצת המדקדקים דאם קדם לו פעל עבר הוא ו' העטוף. ואם פעל עתיד הוא ו' המהפך לכאורה לא מקשה מידי. דהכא קדימי ליה פעלי עוברים נטמאה. נתפשה. ושם קדימי ליה פעלי עתידים אם תעשון ואם תחלצו:

שם וקנא את אשתו כו' רע"א חובה. ופסק הרמב"ם כוותיה בפירושו ובחיבורו. וצריך טעם דלא פסק כסתם מתניתין דאסור לקנאות כדדייק הש"ס לעיל. וטעם התוי"ט תמוה. ול"נ משום דקאמרה הגמרא ומסתברא כמ"ד רוח טהרה כו'. ואף דרש"י פי' ומסתברא דרוח דקאמר רי"ש כו'. מ"מ מדקאמר רשות וחובה לעיולי כו' משמע דפשיט מתרוייהו ולהכריע להלכה:

רש"י ד"ה קנויי אחרינא. או עבר כו'. כצ"ל:

תד"ה רי"ש. ובפ' השולח נמי אמר לעולם כו'. כצ"ל:

בא"ד והכא אמר וקנא חובה. כצ"ל:

תד"ה לה. במהרש"א בסה"ד יש ט"ס וצ"ל דבע"פ היה והוא ר"ת דבערב פסח: