רש"ש על שבועות ז.

גמרא אימא בה למעוטי מקדש דלא סגי כו'. ל"י מדוע ל"ק למעוטי נמי קדש. וא"ל דבה לא משמע ליה אלא למעט ד"א יקשה מאי חזית ודוחק לומר מפני שהיא אכילה כתרומה ואולי נקיט כאן אשגרת לישנא דלקמן בגז"ש דרבי דהתם הקושיא ממקדש דוקא:

רש"י ד"ה אקרא אני. וסמיך ליה מכל הבהמה אשר על הארץ. כצ"ל:

רש"י ד"ה שלש כריתות. והנפש אשר תאכל בשר מזה"ש וסמיך ליה ונפש כי תגע כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אחת לכלל. והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו'. כצ"ל:

בא"ד וזו באה לגלות על הפרט כו'. ר"ל דהכלל בא לגלות עה"פ שאינו בא לשלול כל דבר זולתו אלא להורות על כ"ד כיוצא בו כגון הכא כל קדשי מזבח אף שאין דומין לו מכל וכל ועי' בק"א במדה זו:

רש"י ד"ה שלש טומאות. בהנך ג' כו' וטומאתו עליו. ל"ד דבכרת דבונפש לא כתיב זה הלשון וכן התוס' ד"ה תניהו ל"ד בלישנא:

תד"ה אחת לכלל. וא"ת כיון כו' הל"ל מה שלמים מיוחדין שיש להן מתירין כדדרשינן גבי פיגול. כצ"ל והוא בזבחים (מ"ד) אליבא דכ"ע וכמו דאיצטרך לר"ש לאתויי חטאת הפנימית:

בא"ד וי"ל כו' דבפ' ב"ש (מ"ה ב'). כצ"ל:

תד"ה אתיא. ונקיט בנין אב לאפוקי משאר עבירות. לכאורה מגז"ש לחודא נתמעטו כל שאר עבירות כמו תרומה ולע"ד י"ל דהברייתא אילו ל"נ קאמרה אילו ל"נ הגז"ש הוה ידעינן מב"א השתא דאיכא גז"ש ב"א ל"צ וכדשנינן בב"מ (ס"א ושם) ויש לכוון גם דברי התוס' לזה: