רש"ש על שבועות לו:

תד"ה ה"ג. ונראה לתרץ דהא דפטרי כו'. והר"ן בשם הרמב"ן פי' דמש"ה פטרי רבנן דבעינן קרא כדכתיב ושמעה קול אלה אבל לא ברכה ונשמעת מתוכה קללה לכאורה לפ"ז יקשה דר"מ אדר"מ ור"י אדר"י (דחכמים דהכא היינו ר"י כמו שהביא השעה"מ בפ"ו מהלכות אישות הלכה ב' בשם הרשב"א ושכן איתא בתוספתא ע"ש) דבסוטה (י"ז) א"ל לר"מ אלות אלות ממש האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות ור"י דריש התם ה' דהאלות למעוטי קללות הבמ"ב משמע דמאלות הוה משתמע אפי' קללות הבמ"ב ואולי י"ל דאדרבה כ"א לשיטתיה משום דילפינן מהתם כדלעיל (ס"ד ל"ה) וגם זה אינו אלא גילוי מילתא וכה"ג אמרינן בברכות (ט"ו ב') סד"א נילף כתיבה כו' מה התם אלות אין צוואות לא כו' ע"ש:

בא"ד בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם בחקותי וגו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל דאם בחקותי כו' ואם תאבו איכא כמה מצות כו'. תימה דת"ל דעיקר השכר דכתיב בהו מפורש הנאת גופנית וזהו ממונא וכמו בתנאי דב"ג וב"ר:

בא"ד ואומר הררי"ט דוקא כו'. עי' בנדרים (י"א) ובסוטה (י"ז) שתירצו בענין אחר וכן הר"ן כאן:

בא"ד וכן נמי גבי שבועה שלא אתן לך בפרק ב' דנדרים (ט"ז). כצ"ל. לפי גי' הספרים דקיימי השתא דלא תיפוך הוה ליה לאתויי ממתניתין דלפנינו:

במשנה ומה חייב על זדונה. עמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז בס"ד:

במשנה שם אשם בכסף שקלים. ל"י מדוע שייר לחומש ויותר קשה לקמן בברייתא דתני חמורה הימנה שה"פ כו' דשיירו:

רש"י ד"ה בפני ב"ד. ואח"כ הודה כו'. עי' מהרש"א ותוי"ט ותמיהני שנעלם מכ"ת שע"י עדים בלתי הודאתו אינו מתחייב בקרבן וחומש כמ"ש רש"י לקמן ברפ"ח ד"ה ה"ג דאינה באה עד שמודה ושב מרשעו ולהכי קתני שם והעדים מעידים כו' משלם אה"ק הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם וכ"מ בד"ט ויותר מבואר בב"מ (ג' ב') וע"ש בתד"ה אשם:

בא"ד דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו. עי' מהרש"ל ודברי מהרש"א בזה תמוהין מאד ולא אשכחנא להו פתרי זולת ע"פ דברי הר"ן שהבאתי לעיל (ל"א) דאף לר"מ בשה"ע דמושבע מפ"ע חייב חוץ לב"ד אם באו אח"כ לב"ד והודו פטורין משא"כ בשה"פ דחייב בזה משום דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו אכן המהרש"א עצמו לא הלך בדרך הר"ן לעיל (ל"א ב') בתד"ה משביע וכמש"כ שם:

רש"י ד"ה וחייב על זדון השבועה. דלא כתיב בה ונעלם. כצ"ל:

רש"י ד"ה ועל שגגתה. דיודע בפקדון כו'. כצ"ל: