רש"ש על שבועות לז.

גמרא כיון דחדוש הוא כו'. משמע דבכל חייבי כריתות אף דקיי"ל כריו"ח בשבת (ס"ט) דהזיד בלאו ושגג בכרת חייב קרבן אם התרו בו על הלאו לוקה וא"מ קרבן. אולם עי' בפסחים (כ"ט) בתד"ה ר' נחוניא דיש לחלק ובדבריהם שם י"ל בפשוט הא דלא מבע"ל בשה"ע (דנדחקו רש"י ותוס') דהתם פשיטא דלוקין ומביאין קרבן רק בשה"פ דאיכא קרן וחומש קמבע"ל דאולי יפטור מאשם כיון דאין קרן וחומש דאין לוקה ומשלם ועי' ב"ק (ס"ה רע"ב) ונכון בעז"ה:

גמ' שם תניא דמסייע לך כו' פרט כו' וללוה בעדים. לפי' התוס' לעיל (ר"ד ל"ג) קשה דלמא היינו דקיימו קמן:

רש"י ד"ה הזיד. בשה"פ דמי יודע כו' ויכול להתרות בו. ועי' בתוס' לכאורה יקשה לשיטתו הא דכתיב בנביא השקר וכ"ת בלבבך איכה נדע אה"ד וגו' ולא יהיה הדבר וגו' (דברים י״ח:כ״א) מ"מ בשעת התראה אכתי ספק הוא וי"ל דהתראה תוכל להיות ע"י נביאים אחרים כמו בכובש נבואתו דאמרינן בסנהדרין (פ"ט ב') דלוקה ע"י התראת נביא ע"ש אבל להרגו א"א רק ע"י ידיעה אנושית. אך לפ"ז גם ללקות אינה אלא ע"י ידיעה כזאת ואיך מ"ל מלקות בכובש נבואתו ועמ"ש לקמן בתוס':

רש"י ד"ה ה"ג (בסופו). ובעדות קרבן עוי"ר. ל"י מדוע שינה מטעם הגמרא לקמן דאלו התם חטאת בת דנקא:

תד"ה הזיד. דמי יודע שהם כו'. הרש"ל תמה שמא המתרים שמעו מהם כו' והרש"א כ"ע דע"פ מה ששמעו מהם אין מלקין אותם ואני אומר אלמה לא הרי כ' הנ"י בפ' חזקת במשנת ג' אחים וא' מצטרף עמהן כו' שכן ראובן העיד על אשה שהיא א"א ואח"כ בא עלה כו' ה"ז נהרג כו' וכיוצא בזה כתב הרמב"ם בפט"ז מסנהדרין הל"ו ע"ש ועוד י"ל כגון שיבואו אח"כ עדים שהיו עמהם בשעת ראייה (וכזה לא נקרא חצי דבר כשתעיין בב"ב נ"ו ב' בהרשב"ם ובנ"י) והתראה דאלו מועיל כדא"ר במכות (ו' ב') מתרה שאמרו אפי' מפ"ע ופי' הרמב"ם שם בפי"ב הל"ב העובר עצמו: עוד כתב הרש"ל דמ"ל דהמתרים בעצמם היו עמהם בשעת ראייה אלא שהם קרובים ור"ל להתובע או להנתבע ולהעדים רחוקים ולכן ילקו על פיהם לבדם משא"כ בפקדון דאם היו קרובים אפי' להתובע שוב לא נוכל להאמינם שהפקדון אצלו וא"א שילקו ע"י כי אם שבאו עדים רחוקים אח"כ (ולכן קאמר עלה רבה שפיר דה"ל כפ"ד ומפירש"י לקמן נראה דאפי' המתרים בעצמם הם רחוקים ס"ל לר"כ דחייב) ומ"מ התראתם מועיל דלא גרע מפ"ע ובכה"ג מ"ל בין בפקדון ובין בעדות שיהיו קרובים לכולם או פסולים והתראתם מועלת כדכתב הרמב"ם שם דאפי' ע"י אשה כו' מועיל התראה והרש"א במחכ"ת לא ירד לכ"ז:

בא"ד דהא בעדים זוממין כו' אע"ג דהמתרין כו'. וא"ל דהמזימין עצמן יתרו בהן דא"כ איך תתקבל עדותן כיון שיש לפנינו עדים המזימין אותן אבל לכאורה מ"ל בחד ואכמ"ל:

תד"ה מאי. ודלא כמ"ד לעיל ניחא כו'. עי' כתובות (ל"ב) ואי ממונא לקולא:

בא"ד ת"ל וכפר מאשר חטא וגו'. עי' מהרש"ל ולפי שהבינו המהרש"א יקשה דמנ"ל באמת מזיד בנזיר (ולפי' המהרש"א יקשה פתאום למ"ל) ואולי יכוון להגמרא דכריתות (ט) דדריש פתאום זה מזיד והק"ו נשאר קיים על שוגג ופליג אגמרא שם דיליף גם שוגג מקרא ועי' בספרי עצמו: