רש"ש על שבועות יד.

גמרא כדתנא דבי רי"ש כ"ה מה"ד נוהגת כו'. המציינים שכחו לציין ליומא (מ"ג ב') ושם הגי' מה"ד נותנת:

רש"י ד"ה הכי קשיא ליה. וכיון שאין חסירין כו' לא יתכפרו בו. כצ"ל:

תד"ה כולן. וכי תימא כו' דכתיב יכפר. כצ"ל:

תד"ה שני. ותימה דהא רבא כו' כר"ש. נראה דכוונתם להא דר' ירמיה שם (ס"ו) דמוקי מתניתין דוידוי שעיר המשתלח דלא כר"י ע"ש והי' גירסתם שם רבא (ואף דשם העתיקו ר' ירמיה זה ידוע דתוס' יומא אינם מבעלי תוספות הראשונים) או דט"ס הכא וצ"ל ר' ירמיה:

במשנה ולא ידע ומשאכל ידע. (וכ"ה הלשון במקדש) ולכאורה שפת יתר הוא דהא כבר אמר ונעלמה נעלם נעלמו כו' ואכל אה"ק ונ"ל דבא לאפוקי דאם אכל כזית בהעלם ואח"כ נודע לו ועכ"ז לא הניח אכילתו דאינו מביא קרבן דנקרא לא שב מידיעתו דאמרי' הוכיח סופו על תחלתו וכ"מ להדיא דברי התוס' לקמן סוף די"ז ע"ש והא דמשמע בזבחים (מ"א ב') דדוקא מחשב ואח"כ שתק אמרי' לר"מ דע"ד ראשונה הוא עושה אבל בשתק ואח"כ חשב ל"א דהוכיח סופו על תחלתו לכ"ע וכן בחולין (ל"ט ב') לרבנן דרשב"ג דהתם משום דשתיק מעיקרא מוכח דלא כוון לזה וע' בריש שו"ע יו"ד ברמ"א בדין שוחט שבדקוהו ונמצא שא"י הל' שחיטה לענין שחיטתו למפרע ובאחרונים שם (וע' בספרי פ' ראה פיס' פ"ד ולא חשוד למפרע גי' הז"ר ופירושו דלכאורה חולק על סברתי אך המעיין הישר יראה שיש לחלק ואכמ"ל) ולזה קאמר ואכל אה"ק ולא ידע (ר"ל כל משך אכילתו) ומשאכל (לאחר גמר אכילתו) ידע ה"ז בעו"י וכן יתפרש בבא דמקדש:

רש"י ד"ה ובשתי תודות. והיו נושאין אותן כו'. כצ"ל: