רש"ש על סנהדרין נז.

רש"י ד"ה בע"ג דברים. וזיבוח וקיטור. השמיט עוד ניסוך והשתחויה:

רש"י ד"ה נהרג עליו. משום גזל כו'. דהיינו שפחה חרופה כו'. הוא לר' ישמעאל דאמר בכריתות (יא) בשפחה כנענית הכ"מ ומאורסת לע"ע ואמרינן בגיטין (מג) דמאי מאורסת מיוחדת ולהמהרש"א אישתמיט ד"ז:

רש"י ד"ה כיוצא בו. דש"ד דאילו ש"ד בשוגג כו' אלא רחמנא חס עליה. ק"ל דלפ"ז מאי קמ"ל לרה"מ לעיל (נה ב) הא מה"ט אמרי' שם בקטן וקטנה דהבהמה נסקלת על ידיהם. וי"ל משום דחזינן דמזיק אפי' בשוגג חייב לשלם כדאיתא ספ"ב דב"ק אלמא דבמה שבין אדם לחבירו אין חילוק בין שוגג למזיד אלא דברוצח חס רחמנא עליה דלא למקטליה. אבל במה שבין אדם למקום בשוגג לא עניש עליה רק דקשה הלא מ"מ חייב בקרבן אלמא דחוטא הוא ועי' בנזיר (כג) דאפילו בספק איסור בשוגג א"ק ונשא עונו. ואולי מפני קושיא זה השכיל רש"י לפרש שם כסבור מותר דקרוב לאנוס הוא לר"ח ולאביי במכות (ט). אך עכ"ז קשה דהא בכה"ת אומר מותר ג"כ חייב בקרבן כמש"כ התוס' שם (ז ב) ד"ה אלא. וצ"ל בשוגג וכיון דמייתי קרבן מתכפר לו לגמרי ותו ליכא תקלה. ואע"ג דגם במזיד מתכפר לו כדאיתא לעיל (מז) מ"מ מה שנסקל ע"י אין לך תקלה גדולה מזו: