רש"ש על פסחים פ:

תוס' ד"ה בראשון. עיין כה"ד נ"ל דסובר הר"י דטעמא דשמואל הוא דכיון דזבים לא עבדי לכן הוי המיעוט דט"מ במקום כל ישראל ועבדי בטומאה ה"נ כיון דזבים ל"ע הוויין הנשארים במקום כל ישראל וה"ל פלגא ופלגא והללו עושין לעצמן כו' ודברי מהרש"א בזה מגומגמין:

ד"ה נטמא. בטומאת ספק. וכן לקמן בגמ' ד"ה בקרבנותיהן וד"ה אלא במת קרי לטומאת התהום טומאת ספק ועמש"כ (בסוטה כח) בתד"ה אינו דין:

תוס' ד"ה נזרק. וכמ"ד הציץ מרצה על אכילות. ובתוי"ט ואפי' לר"י כו' בדבר הנאכל כו' הנ"מ לכתחלה כו'. לשונו אינו מדוייק דלכתחלה אפי' טומאת דם נמי לא והכי הל"ל דלר"י הציץ מרצה על האוכלין ג"כ רק דלכתחלה לא. ל"ש טומאת דם ול"ש ט"א עיין בסוגיא (בדף עז ועח) היטב ובמש"כ שם בס"ד:

בא"ד וע"כ הא דלא מרצי היינו מדרבנן כו'. וכתב הרש"א וה"ה כו' התם מדאורייתא כו' נראה דאשתמיטתיה דברי התוס' (ביבמות צ) ד"ה והא (במנחות כה ב) ד"ה ור"ש ע"ש ומש"כ לקמן בד"ה ונראה לריב"א ק"ק כו' לכאורה יקשה זה ג"כ על הסוגיא דמנחות שם דמקשה ב' הברייתות אהדדי וי"ל דשם אזלא אליבא דר"ח ביבמות שם דס"ל ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת אפי' בקום ועשה: